לא אחת שומעים לחישות, לעתים קרובות גם קולות רמים, ברחובה של עיר כי העניים אשמים בעוניים. לא על "עניי-מידות", המאמינים כי הסתפקותם במועט ובפחות מן המועט מצרפת את נפשם והם בוחרים מדעת להשתחרר מכל תלות שאינה הכרחית בחומר לוחשים המלחשים, אלא על "עניי-גזירה" המורדים בחלקם ובחסרון הממעטת את דמותם בעיניהם הם ובעיני זולתם. ביטויי דוכן כגון "ילכו לעבוד, יחיו מיגיע כפיהם ולא מיגיע כף מעניקי צדקה או מקופת הציבור", נשמעים כאן ובכל איי הים עד שדומה כי בפסיקה "עניים אשמים בעוניים" יש יותר מהשקפת עולם כלכלית. ההסכמה הנפוצה לה היא זוכה, מעידה כי היא נתפסת כפסיקה אתית, כחריצת דין בזירת המוסר. גם העושר גם העוני אינם משמיים כי "הארץ נתן לבני אדם", והם, אם הם אחראים אחריות מוסרית לשלומם - עמלים, ואם הם מתרשלים מלראות בעמל ביטוי לאחריותם לחייהם ולחיי משפחותיהם - עצלים. יש סעיפים ותתי סעיפים לרוב לקביעה הכללית כי סוף דבר הרווחה והמצוקה הם תוצאה - או של קבלת עול מלכות האחריות האישית של
האדם לגורלו או של התפרקות מאחריות זאת - ואם יש מודה כי החיים משופעים ביוצאים מן הכלל הזה, הם אינם יוצאים מן הכלל אלא כדי לאשר אותו.
אל עומת המשנה המדמה לנפשה כי היא אתית מתייצבת משנה, גם היא רחוקה מהאמן כי עוני או עושר נגזרים בבית דין של מעלה, כי אם יש נושאים באחריות לעוני יש למצוא אותם בקרב השועים, הנוטלים מן העושר הכללי מה שהם יכולים. אם יש להם נקודת השקה עם העניים היא נמצאת על קו האופק המבדיל בין האנשים השוקעים "שאינם אלא אמצעי" לקידום ענייניהם של אנשי החמה הנהנים ממעמד "מטרה מובחרת" אליה חותרת האנושות בברכת האל. גם למשנה זאת יש סעיפים ותתי סעיפים לרוב, אולם עיקרה הוא בהכרה כי העושר מנוול את העוני ונושא באחריות לקיומו.
עיון בקצת מן העיקרים שהנחילו לנו אבותינו בתורה בנביאים ובאוצרות החוכמה לדורותיה, שולל את ההנחה כי עושר ועוני נמדדים בסרגל הכלכלה אף על-פי שהם חגים במסלול הכלכלה. בכל העיקרים האלה גדול חלקם של השמים המעניקים גמול לדורשי טוב באמצעות הברכה ונפרעים מדורשי רע, בשוט הקללה, אבל חלקו של האדם הבוחר בחירה חופשית בין הטוב לבין הרע גדול אף הוא עד למאוד מאוד, ובלא סרגל המידות הערכיות המודד את אחריותו של האדם לבחירה האישית שלו, אין להעלות על הדעת התייחסות מושכלת למתח הנצחי בין העוני לבין העושר החוצה את דברי ימי האדם על הארץ.
לא נבוש ולא נכלם ההתייחסות היותר מרשימה לעוני היא שהוא פוגע בכבוד האדם. דבר זה אנו אומרים אותו כל יום אחר סעודה "ונא אל תצריכנו ה' אלוקנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה (הגדושה?) והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד" (ברכת המזון). הנוסח בירושלמי מוסיף על מתנת בשר ודם, "שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה" (ברכות ד', הלכה ב'). נוסח זה התקבע במחזור ויטרי (ע"ש רבי שמחה מויטרי, תלמידו של רש"י) וכן בטור אורח חיים סימן קל"א. הספרדים אימצו אותו אף הם בתוספת הדגשה והם אומרים, "שלא נבוש בעולם הזה ולא ניכלם בעולם הבא", כאילו איבוד כבוד האדם גורר בטרוניא, על מי שנכנע בליבו לבוזיו עד שהוא רואה עצמו כנכלם ודימויו האישי לוקה בידיו הוא בנכות, והשמים לא מוחלים לו ואינם חוסכים ממנו תרעומת. על כן אולי אמר רבינו דוד קמחי, הרד"ק כי "גדולה "הכלימה יותר מן הבושת" (בפירוש על ישעיה מ"ה,ט"ז). גם מי שמפרש "שלא נבוש בעולם הזה" אמור בעניים "ולא ניכלם בעולם הבא" במכלימים שחטאם אינו מתכפר אפילו אחרי מותם, יש לו על מה לסמוך.
התלות במתנת בשר פוצעת את האדם באזור הלב בו לנה מאז ומתמיד, מימי יצירתו, השאיפה הטבעית לחירות. יש מימד טראגי בעובדה כי הנותן מהונו צדקה, מרומם את נפשו, בעיקר אם מתן שלו הוא מתן בסתר, אך בה בשעה היא משפילה את המקבל עד שכל ברכת מזון שנאמרת בעולם, בפי עשירים ועניים כאחד, מזכירה לתורם הנדיב את המקבל המבויש, כי כל מתנה - אפילו היא שופעת - היא מעוטה וכל היענות לקבלה כדי להינצל מעוני - אפילו היא זעומה - היא מרובה. צמד התיבות "בושה-כלימה" הנביאים ייסדוה. "אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (ישעיה נ"ד,ד') הפסוק הוא נבואת נחמה, המבטיחה חירות מן הגלות המחפירה, כמו שפסוק עוקב אומר, "בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ ... "( שם,ח'). רבי שלמה אלקבץ, מחברו של "לכה דודי" האלמותי, שזר מן הפסוק את הבית" לא תבושי ולא תכלמי, מה תשתוחחי ומה תהמי, בך יחסו עניי עמי, ונבנתה עיר על תילה". הגולים משולים כעניי עמי, הנרדפים כמושפלים, שלא יבושו ולא ייכלמו עוד כאשר יגאלו וכבוד האדם שנשלל על-ידי רודפיהם ונוגשיהם יושב להם בירושלים הפדויה שתיבנה על תילה וילדים וזקנים בני חורין ישחקו ויהלכו ברחובותיה. השבי והעוני נוטלים מן האדם את כבודו. הם בני מין אחד.
באורם של דברים אלה מתחוורת סוגיה בנושא של כיבוד אב ואם בתלמוד. בנים מצווים על כיבוד אב (כיבוד הורים) והם מצווים על מוראו. הגמרא מבקשת לברר "איזהו מורא, ואיזהו כיבוד", וקובעת כי " מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו" ואילו כיבוד אב משמעו" "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". בלשון ימינו מורא הוא דרך ארץ וכבוד, ואילו כיבוד קרוב יותר לסיעוד, לאחריות למילוי צרכי האב או האם כשהם אינם מסוגלים למלא כל צרכיהם מעצמם. מי חייב בהוצאות הסיעוד האלה, הבן מכספו שלו, או הבן מכספם של הוריו וחובתו האישית כבן חלה על השקעתו בדאגה לא בממון, בזמן המוקדש בסיוע ובעזרה, במחויבות לדאוג כי כבוד האדם המקיים את נפש הוריו לא יישחק. השקעה זאת אינה פחותה בערכה מהשקעה בממון.
דרך ארץ וכבוד לא קל להכריע. "רב יהודה אמר: משל בן, רב נתן בר אושעיא אמר: משל אב". החולקים על רב יהודה מקשים. על-פי דין, "אב ובנו מאכילין זה את זה מעשר עני", הניתן לעניים בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה בשיעור של עשירית ממה שנותר מן הגידולים החייבים מעשרות ותרומות. נמצא על כן כי הבן החייב לסעוד את אביו מהונו שלו, סועד אותו לא משלו אלא משל מה שתרם הציבור, או בלשון התלמוד, "נמצא זה פורע חובו משל עניים"! לאו-דווקא, מבהירה הגמרא, יתכן כי מדובר בבן המאכיל את אביו רק מכספו שלו, "מלביש ומכסה, מכניס ומוציא", אבל דרישות נוספות של האב, הנובעות מצרכים אישיים, נפשיים, שאינם תלויים בעניות אבל אי-אפשר לו לאב בלעדיהם, דמי-צרכים עודפים אלה מותר לו לבן ליטול מן הציבור כדי לסעוד את אביו. הגמרא דוחה את ההיפותזה הזאת ואומרת כי אולי עליה "אמר רבי יהודה: תבא מאירה (קללה) למי שמאכיל את אביו מעשר עני" מפני שמכל מקום אכילה ממעשר עני, אפילו היא מותרת, "זילא ביה מילתא" מביישת את האב. הכללתו בגדר של עני מכלימה אותו פוגעת דמויו האישי, ומאירה, ביטוי חרוץ על דעת הכל, תבוא על מי שמבזה את האדם שבאדם. (קידושין, ל"א ,ב').
בין ארבעה דברים שציווה רבי יהודה בן בתירא לתלמידיו מצויים שלושה העוסקים בכסוד האדם,"... הזהרו בכבוד חבירכם שהוא כבודכם, והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלוחות ושברי לוחות מונחות בארון... והזהרו בבני עניים ובבני עמי הארץ ללמדם תורה שמא מהם תצא תורה" (אוצר המדרשים,חופת אליהו 173), תחת ההתעלמות שקצב החיים הדוהרים אל ההישגים המידיים הנמדדים גוזר על החברה, מתחייבת "היזהרו", דרך ארץ וכבוד. הם מונים את ה"אחר" וקראים לו "חבר" שאחרותו היא סיבה להדרתו מן החברה המקדשת את ההומוגניות, את הזקן שכביכול שוב אינו נכס אלא נטל והם משווים אותו לשברי לוחות שצווינו לקדש ולתת בארון ליד הלוחות השלמים, והם מונים את בני העניים ואת "ילדי הפריפריה" בלשוננו של היום, שנולדו שווים ונקלעו שלא מבחירתם לחיים לסביבה נחותה השוללת משאבים והקופצת יד בהשקעות בחינוך ובהשכלה ואם לא ישקו אותם ממעיינות התורה הם ייבלו, או בלשון רבי ישמעאל שבכה למראה בנות ישראל שהעוני פגע בהן ואמר "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" (משנה נדרים,ט',י'), שיתנוולו, בעיני זולתם ובעיניהם. חכמי ארץ ישראל סמכו על מדרש הפסוק "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו..." (במדבר כ"ד,ז') שפשוטו יזל מים מבארותיו, ואמרו ש מִדָּלְיָו, מלשון דלים הוא, וקראו מדליו, מענייו. מרכז ההתייחסות לעוני הוא שהוא מנוול, מכלים, פוצע, מחלל את כבוד האדם.
כל המצוות המוטלות על היחיד ועל הציבור לסייע ביד דלי האמצעים, בלקט ובשכחה ובפאה, בתשלום שכר שכיר ביומו, בהענקת הלוואת קיום, ב "... אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (במדבר כ"ד,ז') לא באו אלא כדי לזרז את האדם שידו משגת לחלוק עם העני לבל יהיה אחראי לאיבוד כבוד האדם הנגרר אחר העניות. גם העני מצווה ליטול על עצמו אחריות לרווחתו במידת היכולת שלא יגיע חלילה למצב בו יזדקק למתנת בשר ודם. אין יודע מי מוזהר יותר המצווה לדאוג שלא ייעני או המצווה לבנות סכרים על חמדת ההתעשרות לבל יפגע בצלם האלוהים בו נברא העני . הסכר לא מוטל רק על היחיד. תרגום יהונתן מרחיב את הפרשנות לפסוק ואומר "כי בשביל שלא האזנתם בית ישׂראל במִצוות של התורה לא פוסקים אביונים מִתוך הארץ, בעבור כן אנכי מצווכם לאמור פתוח תִפתחו את ידכם לקרוביכם, ולעניי שכונותיכם, ולאביוני ארצכם: " (כתר יונתן ,שם), אף על-פי שהפסוק כולו בלשון יחיד מְצַוְּךָ, פָּתֹחַ תִּפְתַּח, יָדְךָ, לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ, וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ, תרגום יהונתן כולו לשון רבים, האזנתם, מצוווכם, פתוח תפתחו, ולעניי שכונותיכם ולאביוני ארצכם". החברה, הרשות, השלטון, מנסחי חוקי הקדימויות והעדיפויות, מצווים על כבוד העני לבל יחיו בפרברי מצוקה ובשכונות שהלשון מנקה בבורית מממשמעה וקוראת להן "פריפריה".
ללחישות מי אחראי לעוניים של עניים והתורות הכלכליות המשוות לכלכלה ערך הנמדד על-פי "מבחן התוצאות" או מבחן "השורה התחתונה", אין הרבה מקום בתרבות ההתייחסות של החוכמה היהודית הצבורה. היא עוסקת בראש ובראשונה במשמעות המוסרית של העוני, היא מאזינה לקולו, בוחנת את עלבונו, ומחזירה את האדם ממסע במרחבי תוחלת התועלת אל ההליכה בשבילי כבוד האדם, כל אדם, באשר הוא אדם.
