פעמיים בתוך יממה קיבלנו הוכחה לכך שהעולם מצפצף על ארה"ב משום שהיא מתנהגת כפרובינציה מפוחדת ולא כמעצמת-על. פעמיים בתוך יממה קיבלנו הוכחה לכך ש
ברק אובמה לא הצליח לגרום לכך שיאהבו את ארה"ב, אך בהחלט הצליח לגרום לכך שיזלזלו בה.
זה התחיל עם הודעתה של רוסיה על מתן מקלט זמני (לשנה) לאדוארד סנודאן, שהדליף כמה מסודותיה השמורים ביותר של ארה"ב. שיהיה ברור: גם אם פעל ממניעים אידיאולוגיים, סנואדן הוא פושע ובוגד. דווקא במדינה דמוקרטית, ההחלטה מה לפרסם ומתי מתקבלת אך ורק בידי הממשלה הנבחרת. לשום אדם אין זכות ליטול את החוק לידיו ולהחליט שהוא חושף את מה שהממשלה - הנבחרת והדמוקרטית - החליטה שלא ראוי לפרסם. אם מישהו סבור שהאיסור אינו ראוי או אינו חוקי, שמורה לו הדרך לפעול במסגרות החוקיות הקיימות במדינה דמוקרטית. הוא אינו רשאי להפוך את עצמו לנשיא-על ולשופט-על.
מתן מקלט לסנודאן דווקא בידי רוסיה הוא אחד הדברים המגוחכים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
ולדימיר פוטין, שבמקרה הטוב שולח את מבקריו לכלא ובמקרה הגרוע רוצח אותם, הוא אביר
חופש הביטוי? ודאי שלא. וכאן נכנס ההיבט הדיפלומטי: פוטין פשוט רוצה להראות לאובמה שהוא מצפצף עליו. רוסיה וארה"ב ניהלו במשך כמה שבועות שיחות בעניינו של סנודאן, ואז הודיעה מוסקבה על הענקת המקלט - בבחינת להוסיף זלזול על בוז.
זה נמשך עם הודעתה של ארה"ב על הסגירה הזמנית של כמה משגרירויותיה (אולי גם בתל אביב) מחשש לפיגועים. תקראו שוב: ארה"ב סוגרת שגרירויות מחשש לפיגועים. לא בגלל פיגוע, אלא בגלל איום (וזה מצד אותה מדינה שסירבה במשך חודשים להגדיר את רצח שגרירה בלוב כפעולת טרור, מחשש שהדבר יחייב אותה להגיב).
כבר לא צריך להתקיף שגרירויות אמריקניות; מספיק ליצור את הרושם שהתקפה כזו עלולה להתרחש, והאמריקנים יברחו כמו ארנבות מבוהלות. קצת פטפוטים בקווי טלפון גלויים, קצת מיילים ש"בטעות" יגיעו לכתובות הלא-נכונות, קצת טיפוסים שיצלמו שגרירות או שתיים - ושירות החוץ האמריקני משותק.
אובמה התאהב בעצמו
אלו רק האחרונות מבין שורה ארוכה של הוכחות לכך שהעולם שם פס על ארה"ב של אובמה. ג'וליאן אסאנג', איש וויקיליקס, שוהה מזה שנה בשגרירות אקוודור בלונדון. מדינה קטנה זו העניקה לו מקלט מדיני, וארה"ב (וגם בריטניה) אינן יכולות לעשות דבר. בוליביה, עוד מדינה קטנה ולא ממש חשובה, הייתה מוכנה לתת מקלט לסנודאן. מה עושה אירן אנחנו יודעים היטב, ובאותה מידה אנחנו יודעים מה לא עושה ארה"ב לנוכח רצח העם המתחולל בסוריה.
ברק אובמה זכה בפרס נובל לשלום בשנת כהונתו הראשונה בזכות הצהרותיו והבטחותיו. הוא אכן הוציא את הכוחות האמריקניים מעירק - אבל בכך הפקיר אותה למרחץ דמים בלתי פוסק (למעלה מ-1,000 הרוגים בחודש שעבר). הוא אכן הושיט יד לשלום לאיסלאם הקיצוני - וקיבל בתמורה את הפיגוע במרתון בבוסטון. הוא אכן סייע להפלת משטר קדאפי בלוב - אך הפסיביות שלו במצרים מעמידה מדינה זו על סף מלחמת אזרחים. הוא אכן נמנע מפעולה צבאית נגד אירן - אך האייתולות רק מתקרבים מדי יום לקראת נשק גרעיני.
אובמה כנראה התאהב בדמות המדומיינת של עצמו (או בדמותו של ג'ד בארטלט בסדרה "הבית הלבן": נשיא דמוקרט, חסר כל ניסיון במדיניות חוץ, המפגין חולשה ופייסנות אפילו כאשר מחבלים רוצחים חברי קונגרס ואת הרמטכ"ל לשעבר בעזה). וכדרכם של מאוהבים, הוא לא מסוגל לראות את הפגמים. הבעיה היא, ש
כאשר הנשר האמריקני הופך להיות מרוט-נוצות - העולם כולו הופך להיות מקום הרבה פחות בטוח. מחיר הרפיסות של אובמה אינו מתחיל בג'וליאן אסאנג' ואינו מסתיים באדוארד סנודאן; הוא מתחיל בתפישת עולם פייסנית ומסתיים בדם.