בהתבוננות אחורה ובחוכמה בדיעבד נראה כי מנהיגי ישראל מאז סיום מלחמת ששת הימים ועד ימינו אלה לא הבינו ואינם מבינים נכונה את המצב במזרח התיכון ושל ישראל בו, בפרט. החל מההמתנה לטלפון של
משה דיין ועד אמונתה של
ציפי לבני בהבנת בני שיחה.
אני רואה באינתיפאדה הראשונה את נקודת המפנה במערכת היחסים בינינו לבין שכנינו הפלשתינים. מאבק אזרחי זה שנמשך מספר שנים בעוצמות שונות הבהיר לנו, הישראלים, כי איננו יכולים לשלוט על ערבי יו"ש, עזה ומדינת ישראל כאחד. מנגד זה מאבק זה נתן לערפאת מושג חדש על הכוח שבידו.
באוסלו נפגשו האינטרסים של הישראלים עם האינטרסים של הפלשתינים וכך נוצר ההסכם. האינטרס הישראלי, שהיה בזמנו סמוי בחלקו,של היפרדות מערביי עזה ויו"ש תוך השגת מקסימום "תנאים" ישראלים. האינטרס של הפלשתינים ושל ערפאת בפרט היה ביצוע השלב הראשון ב"תורת השלבים" שלהם שסופה חיסול הישות הציונית.
השלב הראשון והשני של הסכם זה ענה על צרכי שני הצדדים. בניגוד אליך, פרלסמן, ומבלי לפגוע בכבוד של האיש
יצחק רבין שאני מעריצו מאוד, הקרדיט האמיתי, לטוב או לרע, של
הסכם אוסלו מגיע ליוסי ביילין. זה היה חזונו והוא הצליח שם להגשימו.
ברק, כראש ממשלה, יחד עם ביילין ובן-עמי הלך ל"קמפ-דיויד" בשנת 2000 בכדי "לסגור עניין" ולהגיע לעקרונות על הסכם קבע וסיום הסכסוך. ערפאת בא לשם לצורך יחסי הציבור שלו ושל עמו תוך כדי התכוננות לשלב נוסף ב"תורת השלבים" שכונה על ידינו "האינתיפאדה השנייה".
ערפאת, כיתר מנהיגי העולם הערבי, לא הבין נכונה את המנטאליות הישראלית. הוא האמין כי בטרור ובכוח ניתן ל"שבור" את ה"רוח" הישראלית ובכך לעקוף את עוצמת הצבא ולאכוף על ישראל הסדר של נסיגה מלאה בלי כל התחייבות פלשתינית לסיום הסכסוך. התוצאה הייתה מפלה לפלשתינים.
אבו-מאזן, יורשו של ערפאת, תומך, לדעתי, באותה תורת שלבים בדומה לערפאת אך מנסה להגשימה באמצעות דיפלומטיה והשפעה על דעת הקהל העולמית. ההוכחה לכך נמצאה במערכת היחסים שלו עם אולמרט. למרות ההיענות הישראלית הרבה שכמעט לא הותירה דרישה פלשתינית ללא היענות מלאה או חלקית, לא הסכים אבו-מאזן להעלות זאת על הכתב מחשש כי בכך הוא למעשה חותם על סיום הסכסוך. לפחות באופן חלקי.
אני מניח שמערכת השיחות הנוכחית תסתיים באותו שלב. לכן, מה על ישראל לעשות?
אני טוען שהביטחון האמיתי של מדינת ישראל טמון בדמוגרפיה. כל זמן שיהיה רוב יהודי מעל 70% איש לא יבוא אלינו בדרישות לאומיות או אתניות.
לכו עלינו להיפרד מכמה שיותר מערביי יו"ש (מעזה כבר נפרדנו) תוך סיפוח של גושי התיישבות שנמצאים ברצף טריטוריאלי עם קווי 67'. הרי אין הגיון לספח גוש התיישבותי ישראלי יחד עם עשרות אלפי ערבים.
כדי להגיע למצב האופטימאלי מבחינתנו עלינו להתחיל מיד ובמהירות בבניית
גדר הפרדה בבקעת הירדן, במדבר יהודה ודרום הר חברון ולהשלים את הרווחים בגדר במרכז הארץ. הגדר צריכה לתת מענה לצרכי ביטחון כללי ונקודתי, היא צריכה להקיף גם חלקי ארץ שמיושבים בדלילות לשם מיקוח עתידי ואת מירב הישוב היהודי ביו"ש.
כל הישובים היהודיים שיותרו מחוץ לגדר, והם יהיו רבים במספר אך מועטים יחסית באנשים, יש לפנות בהדרגה, אך בהחלטיות, תוך הסכמה לאומית.
אני מניח כי תהיה התנגדות פלשתינית נמרצת לתוכנית זו וכנראה גם בינלאומית אך נחישות והתמדה מצידנו תביא בסופו של דבר להיפרדות המיוחלת.
אני טוען שמלבד ההיפרדות הטריטוריאלית עלינו גם לבצע היפרדות פיזית. עלינו לנעול את הגבולות בפני הפלשתינים וגם בפני הישראלים הרוצים להיכנס לשטח הפלשתיני, לאחר מכן עלינו לערוך סריקה מדוקדקת של כל השוהים הפלשתינים הבלתי חוקיים או "החוקיים למחצה" ולשלחם למדינתם. עלינו לגרום כי כל היבוא והיצוא הפלשתיני יתנהל דרך ממלכת ירדן. נכון כי הדבר יפגע בכלכלתנו אך זה "ירפא" אותנו מהתלות הכלכלית בפלשתינים.
בעניין הפליטים וזכות השיבה אין בידינו לעשות דבר. לאחר הקמת ישויות פלשתיניות בעזה וביו"ש יישארו כמה מחנות בלבנון ובסוריה שכנראה ייעלמו מעצמם.
נשיא ארה"ב ושר החוץ שלו רוצים לרשום את שמם בספר ההיסטוריה על גבו של הסכסוך המקומי לכן, כנראה, יסתיים סבב השיחות הנוכחי בסוג של הסכם סמלי. זו רק דחייה ולא ממש פתרון.
כדאי, מיד, עם סיום סבב השיחות להתחיל מיד בפתרון חד-צדדי מבלי להמתין להתפתחויות בינלאומיות אלו ואחרות.
