אנו שומעים יותר ויותר את המושג זכות עמידה בכל הקשור לעתירות מנהליות. המושג זכות עמידה, לדעתי, הוא בעיקר שם חליפי למונח אינטרס לגיטימי.
בית משפט לא אוהב אם פלוני עותר כאשר נושא העתירה לא בא לענות על אינטרס שלו, או של ציבור אשר הוא כלול בו, ומכאן שהחברה רואה באינטרס כדבר מאד חיובי ואפילו הכרחי, בייחוד כאשר הדרך להשגתו עוברת דרך בתי המשפט, כלומר בשקיפות מלאה ועם מתן הזדמנות משמעותית לצדק לנצח.
היום עלה על הפרק שוב נושא מסמך הרפז. "פתאום" הבינה המערכת שיש לחקור, אחרי ששירכה רגליה במשך שנים, והפרשנים אומרים שההחלטה נועדה דווקא לסכל את הדיון הפתוח בבית המשפט בעתירות העמותה לאיכות השלטון ועמותת אומ"ץ.
ומאחר שחוקרים, אני מבקש רגע קט לשתף אתכם עם הגיגיי. בפרשה ההיא נעשו מעשים פסולים על-ידי מספר אנשים בכירים. כפי שאני רואה את התמונה, הרי שבמקרה זה, חברו הם קציני צבא עם מספר עיתונאים על-מנת לסכל את מינוי של גלנט לרמטכ"ל, ולמנות אחר במקומו, רמטכ"ל אשר מתאים יותר לצרכים שלהם.
האם האינטרס של העיתונות ובייחוד של הכתבים הצבאיים שניזונים יום יום ממפקדי הצבא, למנות מועמד שמתאים להם יותר הוא אינטרס פסול? ודאי שזה אינטרס פסול על אחת כמה וכמה אם לצורך השגתו היה שימוש במסמך מזויף!.
ובצבא. על-פי דוח המבקר מי שהביא את המסמך למקור של אברמוביץ היה שליחו של האלוף אייזנקוט, האם למועמד לרמטכ"לות אייזנקוט יש אינטרס לגיטימי להיבחר? ודאי שיש לו אינטרס לגיטימי להיבחר, אבל האם לצורך אותו אינטרס מותר לו לסכל מינויו של אחר באמצעות שימוש המוני במסמך מזויף? לא ולא
האם לאלוף אשכנזי יש אינטרס במינוי של מחליפו? קיים אינטרס כזה אך הוא מאד מוגבל כי מינוי הרמטכ"ל הוא החלטה מדינית ולא צבאית, אך האם לצורך כך הוא רשאי היה רמטכ"ל להביא לפרסומו של מסמך מזויף? התשובה היא לא, והאלוף אשכנזי אכן לא הביא לפרסומו, הוא חפן את המסמך עמוק במגירה והאלוף אייזנקוט הוא זה שפעל לפרסום.
יש לנו אקדח מעשן, עיתונאים בכירים ואלופים בכירים בצבא עשו שימוש במסמך מזויף. שימוש במסמך מזויף חמור מבחינת הענישה הפלילית בדיוק כמו הזיוף עצמו – ונותרה אם כן השאלה עד כמה נזהרו העיתונאים והקצינים, האם ידעו שהמסמך מזויף? האם היה מקום לחשש שהמסמך מזויף, והדבר לא נבדק ביסודיות על-ידי הגורמים שהשתמשו בו? לפחות האלוף אשכנזי היה זהיר, הוא כאמור חפן אותו במגירה ושיתף קבוצה מאד מצומצמת של קצינים בכירים בו. האם היה זמן לבדוק טרם העברת המסמך מהצבא למקור העיתונאי וטרם השידור אם המסמך תקין (על-פי דוח המבקר, המקור של אברמוביץ ראה את המסמך שבוע לפני הפרסום, והוא היה בידיו של אייזנקוט, להבנתי, מספר שבועות)? ואם לא היה זמן האם חובה הייתה להימנע מהפרסום? או שמותר היה להמר?
בחירת הרמטכ"ל האחרון הייתה לדעתי רווית אינטרסים זרים בעיתונות ובצבא – לדעתי השמות ידועים ומוכרים הן בעיתונות והן בצבא, ולכן ראוי מאד שהחקירה הפלילית שנפתחת תחקור לעומק את מניעי השימוש במסמך המזויף על-ידי העיתונאים והקצינים הנ"ל, ואת מידת עצימת העיניים שלהם מעובדת היותו מזויף, ככל שהייתה כזו.
