לא מכבר התקיים כנס היובל של בוגרי קורס קציני חי"ר מחזור חורף 1963. היינו ארבעה צוערים בקורס בני כיתה אחת ממחזור ח' של גבעת חיים מאוחד. בן כיתה נוסף סיים במקביל את קורס קציני אג"מ ובת כיתה את קורס קצינות.
בחודש שקדם לכנס פקדו בוגרי הקורס את קברותיהם של 12 בוגרים, שנפלו במילוי תפקידם, ביניהם יוחנן מנור שלנו ועופר פניגר מגבעת חיים איחוד.
קריאות נימוסין בנוסח "וואלה, לא השתנית בכלל" עפו בחלל האוויר תוך רכינה ופזילה לעבר תגית-שם שנשא כל אחד על דש בגדו על-מנת לזהות מי בעצם ניצב ממול.
ללמדך שחמישים השנים תרמו את שלהן: העיניים כבר לא חדות כמו פעם והחזות ודאי שלא. 150 צוערים החלו את קורס הקצינים. 100 סיימו בהצלחה, 47% מתוכם בני התנועה הקיבוצית. נתונים אלו לא ייחדו דווקא את הקורס שלנו. זו הייתה הנורמה המקובלת לאורך שנים.
בשבועון "ידיעות הקיבוץ" מתאריך 5.7.2013 נכתב כי כיום רק 7% ממסיימי בה"ד 1 (קורס קצינים) באים מקיבוץ או ממושב. אכן, חמישים השנים "תרמו" את שלהן.
מה גורם לירידה הדרמטית הזו בשיעור חלקם של בני הקיבוץ בקצונה, שהרי הבנים כיום מוכשרים לא פחות מאתנו, בני הדור שהמחשב היחיד שהכרנו היה לוח לוגריתמים.
היכן טמונה הסיבה: חוסר מוטיבציה? הימנעות מנטילת אחריות על אחרים? סביבה חינוכית אדישה? הפחתה בעתיד של ימי המילואים? תפיסה שונה של ערכי הנאמנות והמסירות לצה"ל ולמדינה?
הנושא ראוי שייבחן.
