אמיר אורן - כותב בכיר ב
הארץ - אוהב מאוד לבחוש במינויי בכירים לתפקידים ציבוריים. בין אם הדבר נוגע לתחום כתיבתו ובין אין קשר בין הדברים. אמיר אורן אינו כתב כלכלי, אבל הוא האיש שהעלה את
הפרשה הנשכחת שבה יוחס לנגיד המיועד לשעבר, פרופ' פרנקל, אירוע של ניסיון "לקחנות" בחנות ה"דיוטי פרי" בהונג קונג. במקום בו עומד על הפרק מינוי של בכיר כלשהו לתפקיד, שם תמצאו שלאמיר אורן יש מה להגיד.
לזכותו של אורן ייאמר שיש בו מידה מסוימת של צניעות מזויפת וכך הוא כותב בהארץ (4.8.13): "פרשיות פרנקל וליידרמן הן לפיכך כישלון גדול של הממשלה והצלחה של הדמוקרטיה בפעולתה: הציבור, כשילוב של יחידים המעזים לממש את זכויותיהם, ושל עיתונות משקיפה-מעורבת, שובר את המונופול של הכת הפוליטית על מינויים לתפקידים הרי גורל".
לתומי חשבתי שמינוי על-ידי הדרג הפוליטי הוא תמצית הדמוקרטיה וכי הממנים הם נבחרי הציבור. אמיר אורן מלמד אותנו שלא כך הדבר, ולמעשה יש להתייחס לדרג הפוליטי הנבחר כאל כל כת אחרת. במדינה אחת שולטת כת צבאית ובאחרת כת פוליטית ובכל המקרים יש לשבור את המונופול של הכת ולהעביר את הכוח שברשותה למי? לציבור כמובן ולעיתונות החוקרת כבאת-כוחו!
כאן מתחילה בעיה קטנה - הציבור כלל אינו מעורב בפרשות המינויים. לא הציבור העדיף את גלנט על גנץ, ולהפך, כמועמדים לכהונת רמטכ"ל, ולא הציבור העדיף מועמד כלשהו על פני
יעקב פרנקל לתפקיד הרם של נגיד בנק ישראל. יתר על כן, הציבור אפילו אינו מכיר את פרטי הפרשות המביכות המיוחסות למועמדים ומעולם לא נשאל אם לדעתו יש בפרשות אלו כדי לפסול את המינוי. במילים פשוטות - הציבור אינו מהווה אפילו גורם שולי בנוגע למינויים הבכירים בשירות המדינה ובצבא.
מי כן מהווה גורם? אין ספק שכל גוף שניתן לו הכוח לאשר או לפסול מינוי מהווה גורם חשוב. ועדת טירקל, בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה ועוד. התהליך שהתרחש בשנים האחרונות הוא כזה שה"כת הפוליטית" איבדה את סמכותה לאוליגרכיה הפקידותית-משפטית שיש בכוחה להטיל וטו על כל מינוי ממשלתי.
התוצאה המסתברת של תהליך זה תהיה שלתפקידים בכירים יוכלו להתמנות רק אלו שהם בשר מבשרה של "הכת המנדרינית" השולטת במדינה בפועל; יש הקוראים לכת זו אנשי "שירות המדינה" אלא שאין לפסול השפעות מרחיקות לכת של ההון הנעזר גם בכוחה של התקשורת. היום אתה נגיד בנק ישראל, או הממונה על שוק ההון, ומחר אתה מכהן בדירקטוריון של בנק גדול.
מעורבות "הכת המנדרינית" במינויים הבכירים היא בעייתית, אבל לא פחות בעייתית היא המעורבות של אנשי תקשורת ועיתונאים מסוגו של אמיר אורן. בניגוד לדימוי של עיתונאים בעיני עצמם, אני משוכנע שתחת הכותרת של "זכות הציבור לדעת" מסתתרים לעתים קרובות האינטרסים האפלים ביותר וכך הדבר חייב להיות משעה שהעיתונות נשלטת על-ידי ההון ומתומרנת על-ידי ההון. סביר לחשוד כי המועמדים לכהונת נגיד בנק ישראל הודחו ממועמדותם על-ידי גופים שהיה להם אינטרס ברור למנוע את המינוי שיש לו השלכות כלכליות חשובות.
מדוע אני כל כך חשדן? אמיר אורן עצמו יכול להיות דוגמה מובהקת, ותרשו לי להעלות באוב פרשייה נושנה שהתרחשה בערך בתקופה שבה פרנקל הובך בחנות ה"דיוטי פרי" בהונג קונג. שמונה שנים חלפו מאז שפורסמה ב
מעריב ידיעה שלפיה "הפרשן הצבאי של
עיתון 'הארץ' [אמיר אורן] איים על הרמטכ"ל היוצא" [משה בוגי יעלון], כי אם ימנה את אלוף
אלעזר שטרן לתפקיד ראש אכ"א, יעביר אותו "מהצד של הטובים לצד של הרעים".
במילים פשוטות - לאמיר אורן יוחסה סחטנות מהסוג הפלילי המובהק ביותר כלפי הרמטכ"ל ביחס למינויים בכירים בצבא.
זו ללא ספק הייתה האשמה חמורה מאין כמוה וניתן היה לצפות כי אמיר אורן ינסה להוכיח את חפותו בבית המשפט כפי שהוא מייעץ לרבים כל כך מקורבנותיו. אורן אכן הגיש תביעת לשון הרע נגד יעלון וזו הסתיימה במפלה צורבת לאורן. כל שהסכים הנתבע משה יעלון לומר היה שהוא עצמו אינו המקור לכתבה במעריב, אך לגופה של ההאשמה הוא עמד בתוקף על נכונות הדברים והניח לאמיר אורן להחליט אם הוא מעדיף לנהל משפט. אמיר אורן העדיף להתקפל ולא לנסות להוכיח כי מעולם לא איים על הרמטכ"ל.
לו הייתה ועדה ציבורית בראשות שופט עליון בוחנת את התאמתם של עיתונאים לתפקידם, די היה בפרשה זו כדי לפסול את אמיר אורן לכל תפקיד בתקשורת.
