במשך שנים ארוכות רבצו להן ערכות המגן לשעת-חירום באפסנאות המדינה כאבן שאין לה הופכין. למרות המסע ההסברתי הנרחב להצטייד בהן ככל ההקדם - נפלו הדברים על אוזניהם האטומות של רבים וטובים, ולא בכדי. הציבור לא נענה לקריאת המוסדות, פשוט משום שאיבד את אמונו בערכן.
נוכח האדישות הרבה המופגנת, חזרה המדינה בשנה האחרונה בקמפיין מחודש. כתוצאה מכך הצטיידו, בסופו של דבר, כ-60% מן האזרחים במסכות האב"כ המפוקפקות, ש
מבקר המדינה הקודם כבר גזר את דינו עליהן.
למרות הקמפיין, שהושקעו בו דם ודמים, נותרו עדיין, על-פי הסטטיסטיקה הרשמית,כ-40% מכלל האזרחים ללא ערכות המגן, שהמדינה כה מפצירה להצטייד בהן. לא עזרו צלצולי הטלפון התכופים הביתה, לאסוף את הערכות בתחנות החלוקה האיזוריות של דואר ישראל, ואפילו לא הפיתוי, למי שמתעצל להגיע אליהן, לשלוח את הערכה הביתה עם שליח מיוחד.
ללא תועלת בכל מדינה מתוקנת היו השלטונות דואגים, מבעוד מועד, לא רק למסכות תקינות לכלל האוכלוסיה, העונות על צרכי השעה הדחופים, אלא גם מממנים אותן. לא בישראל, שבה נאחזים עכשיו בתירוץ של תקציב גירעוני הזועק לשמיים. במקום זאת מבקשים עכשיו השלטונות לגלגל את המימון על האזרח הקטן.
כך או אחרת, את האמת כבר אין להסתיר: הציבור איננו טיפש. הוא יודע היטב שערכן של המסכות אינו שווה יותר מקליפת השום. אפילו מבקר המדינה, בכבודו ובעצמו, כבר התריע על כך בעבר. הציבור כשלעצמו עדיין לא שכח את הפאשלה של אותן מסכות ממלחמת המפרץ, שהיו מסייעות להגנה על המשתמש בהן כמו כוסות-רוח למת.
ערכות המגן, שבהן מדובר, עשויות מן הסתם לסייע, לכל היותר, בתנאים של מלחמה קונבנציונלית בלבד. והיה ותפרוץ לוחמה כימית או ביולוגית - אין במסכות מיושנות שכאלה כדי לענות על הצרכים הדרושים, לכן הגיעה העת להפסיק מיידית את העבודה בעיניים על אזרחי המדינה התמימים. וחוץ מזה,מרקיז,כל עוד אין ראשי מערכת הביטחון מצטיידים בעצמם בערכות המגן - מה לנו, אזרחים מן השורה, שננהג אחרת?