יקיצה מאוחרת

שבע שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה חשף מבקר המדינה, יוסף שפירא, כי חלק משמעותי בליקויים בהגנת העורף טרם תוקנו. בשבוע שעבר תיאר עמיר רפפורט במעריב את מלחמת העולם בין השרים משה יעלון וגלעד ארדן על האחריות לנושא זה, כאשר ברקע ברור שבמקרה של התקפה על מתקני הגרעין של אירן – יספוג העורף הישראלי מתקפת-נגד חסרת תקדים בהיקפה. תמיד חשבתי שאצלנו לומדים את הלקח רק אחרי שיש הרוגים. למשל: אפשר להתריע שנים מפני מעבר חציה מסוכן בליבו של כביש בין-עירוני, אבל רק אחרי שחלילה נהרג שם ילד – בונים גשר. עכשיו מתברר שזו הייתה חשיבה אופטימית חסרת יסוד. במלחמת לבנון השנייה נהרגו 44 אזרחים בעורף – וגם זה לא הספיק בשביל לנער את המערכת עד הסוף. בשביל להיות הוגנים צריך לומר, ששפירא מציין שבנושאים לא מעטים יש שיפור, ושרפפורט מציין שבנימין נתניהו לוקח את הנושא מאוד ברצינות. אבל זה לא מספיק טוב. כאשר מדובר בהגנת חיי אזרחיה, שום מדינה אינה יכולה להתפשר על ציון של פחות מ"מצוין". לפי כל הסימנים, אנחנו עדיין רחוקים משם. אפשר להתחיל לאסוף חומר לוועדת החקירה הבאה.

מעניין לעניין באותו עניין. יותר ויותר סימנים מעידים, שארה"ב לא תתקוף את אירן אבל לא תמנע מישראל לעשות זאת. זו כנראה תהיה הפשרה של ברק אובמה: במקום להודות באיחור ניכר שהאייתולות עבדו עליו, הוא ישאיר לישראל את העבודה. אובמה נרדם בשמירה במשך חמש שנים ואנחנו נשלם את המחיר. אם להשתמש בביטוי של מיט רומני, משמעות הדבר היא שאובמה זורק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס. עם כל הכבוד לצה"ל, יכולתו אינה משתווה לזו של הצבא האמריקני. ומי שיספוג את המחיר יהיה כאמור העורף הישראלי, לא אזרחי ארה"ב. במילים אחרות: נשלם ביוקר על תוצאה חלקית. מובן שאם זה המצב, אזי אין לנו ברירה אלא לתקוף ולספוג, כי כמעט כל דבר עדיף על פני אירן גרעינית. אבל כדאי שנזכור מי מביא אותנו למצב הזה, במיוחד כאשר אותו ממשל רופס ואימפוטנטי מנסה לכפות עלינו הסדר עם הפלשתינים, העלול לאיים על עצם קיומה של המדינה.

לאמריקנים היה המערב הפרוע, לנו יש הדרום הפרוע. ברמה הלאומית זהו הנגב, בו עושים הבדואים ככל העולם על רוחם. ברמה העירונית זהו דרום תל אביב, שהפך להיות שטח הפקר הנתון לחסדיהם של מסתננים ופושעים. האזור הזה עולה לכותרות מדי פעם, כאשר מתרחש בו פשע מזוויע נוסף; השבוע היה זה גילוי גופה מבותרת בתוך אריזה – אבל הוא יורד מהן באותה מהירות. זה לא נחמד, זה לא נעים, זה לא מוֹכֵר. שורש ההפקרות הוא בחוסר היכולת להחליט מה לעשות במתחם התחנה המרכזית הישנה. מאחר שהטבע אינו סובל רִיק, נכנסו לאזור גורמים מפוקפקים למיניהם: תעשיית מין, מסתננים, סוחרי סמים. ומאחר שבטבע יש גם התרבות, הנגיף הזה התפשט לאיזורים הסמוכים כגון שכונת שפירא. התוצאה: עשרות אלפי עבריינים (כן, מסתננים הם עבריינים) שהשתלטו על כמה קילומטרים רבועים, תוך ניצול אוזלת היד המוחלטת של המשטרה והעירייה. כשם שהדרך היעילה ביותר לטפל ביתושי קדחת היא לייבש את הביצות, הדרך היעילה ביותר לטפל בפשיעה היא לייבש את בית הגידול שלו. כך עשה רודי ג'וליאני בניו-יורק וכך צריך לעשות בתל אביב. לקחת את כל מי שנמצא כאן בצורה בלתי חוקית, לכלוא אותו ולגרש אותו. להפקיע ולהרוס את המבנים המשמשים את העבריינים. לפנות את שטח התחנה הישנה, וכל זמן שאין החלטה מה לעשות איתו – להפוך אותו לחניון ציבורי מגודר ושמור. זו תהיה יקיצה מאוחרת, מאוחרת מאוד, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ככל שהרשויות יחכו יותר, המשימה תהיה קשה יותר ואולי אף בלתי אפשרית. לאזרחים שומרי חוק מגיע ללכת בשלווה גם בדרום תל אביב. הריבונות של המדינה חלה גם על התחנה המרכזית הישנה.

יאיר לפיד הבטיח השבוע, כי מהשנה הבאה יוכלו בני זוג העובדים באותו עסק להגיש דוחות נפרדים למס הכנסה. כיום הם חייבים להגיש דוח משותף, משום שהחזקה היא שאם יש תלות במקורות ההכנסה שלהם – בן-הזוג שתרומתו פחותה עלול לקבל שכר גבוה מזה שמגיע לו, וכך ליהנות משיעורי מס נמוכים מדי. אם תתממש הבטחתו של לפיד, יוכל כל אחד מבני הזוג להגיש דוח משלו, ומובן שסכום המס הכולל שישלמו יהיה נמוך יותר. על פעמיים הכנסה של 200,000 שקל משלמים פחות מס מאשר על פעם אחת 400,000 שקל, גם בגלל נקודות הזיכוי וגם בגלל מדרגות המס. לפיד, שאינו מבין יותר מדי בכלכלה בכלל ובמיסים בפרט, לא אמר את הדבר החשוב ביותר: מה תהיה החזקה החדשה. האם הנישומים יצטרכו להוכיח שאין תלות במקורות הכנסתם, או שמא רשות המיסים תצטרך להוכיח שיש תלות כזו? לדוגמא: בעל ואישה שותפים במשרד אדריכלים. האם הם יידרשו להוכיח, או לפחות להצהיר, שכל אחד מהם מקבל משכורת לפי תרומתו האמיתית למשרד, או שחובת ההוכחה תהיה על המדינה? זה כמובן הבדל עצום, ומן הסתם רשות המיסים תשאף לאפשרות השנייה – שמצד אחד מכבידה על הנישום ומצד שני מונעת תכנוני מס פסולים. בכל מקרה, זוהי יקיצה מאוחרת, שכן הנושא נמצא בוויכוח מקצועי ובדיון ציבורי כבר כמה שנים, אחרי שני פסקי דין של בית המשפט העליון, יוזמת חקיקה של 70 חברי כנסת והצעת חוק של רשות המיסים. בינתיים הפסידו נישומים ישרי-דרך מיליארדי שקלים. מצד שני, גם כאן – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

באפריל 2011 תקפו השוטרים אורן מנוסביץ וגיל שילן ללא כל סיבה את פואז עלי, ערבי תושב תל אביב. מנוסביץ שבר את לסתו ושילן סייע לו לטייח את האירוע. כך טוענת המדינה בכתב אישום נגד השניים. כתב האישום, חייבים לציין, מתייחס לאירוע שנמשך מספר דקות ומשתרע על פני שלושה עמודים. ומתי הוא הוגש? השבוע, כמעט שנתיים וחצי אחרי האירוע. תרשו לי לשער, שאם המצב היה הפוך – כתב האישום היה מוגש תוך יומיים וחצי, או לכל היותר תוך שבועיים וחצי. שהרי "כלב נשך שוטר" זה סיפור; "שוטר נשך כלב" זה מטרד.

שר הכלכלה, נפתלי בנט, אמר השבוע את האמת: "תפסיקו ללמוד משפטים, כל מדינת ישראל. צריך להפסיק עם השטות הזאת. מי שחולה על זה, זה בסדר. גם אני למדתי משפטים, גם מיותר. התעשיינים זועקים, וגם ההיי-טק זועק". הצפת מקצוע עריכת הדין היא הרעה החולה מספר אחת של מערכת המשפט, היא גורמת נזקים אדירים למדינה כולה – ואיש לא עושה דבר בנדון. כל שרי המשפטים בעשורים האחרונים נמנעו מלטפל בבעיה, ואם בכלל שר המשפטים התורן יתעורר יום אחד – אני חושש מאוד שזה יהיה באיחור ניכר, אולי באיחור בו כבר לא ניתן יהיה לשקם את החורבן שיביאו עלינו רבבות עורכי דין בורים, שוטים ומיותרים.