במלחמות המאה ה-20, בעיקר בזו השנייה, איבדה אירופה את בכורתה בתחום המדעים. ארה"ב שהייתה עד תחילת המאה ה-20 מקום די נידח במפת המדע העולמי, ושהמוכשרים שבצעירי מדעניה גלו למקום תורה לצרכי השתלמות באחת ממדינות אירופה, הפכה למרכז המוביל במדע העולמי. שני תהליכים גרמו לזה. האחד, חורבן אירופה שעודד את נדידת המדענים המוכשרים אל המוסדות העשירים של ארה"ב החל מאמצע המאה ה-20, והשני, גירוש היהודים אשר העשירו את מוסדות המדע בארה"ב. נובע מכך, שהאיש שתרם אישית יותר מכל גורם אחר לקידום המדע בארה"ב היה לא אחר מאשר אדולף היטלר. בהערת אגב ראוי לציין כי אותו איש תרם רבות גם לבניית המדע במפעל הציוני (לדוגמה, ג. שלום, "דברים בגו"). לשני התהליכים הנ"ל הצטרף לאחרונה תהליך שלישי, והוא חורבן המדע במדינות הקומוניסטיות שגרם לגל הגירה שלישי של מדענים.
האירופים ההגונים יודעים כי האנטישמיות שלהם, שכללה שיתוף פעולה עם הנאצים בחיסול קהילות ישראל, עלתה להם גם בבכורתם בשדה המדע העולמי. ההיסטוריה של פרסי נובל יכולה לתת הצצה לתהליך זה. כיום, אירופה ששוקמה על-ידי האמריקנים מבקשת לחזור להיות כוח מרכזי שיתחרה בארה"ב מושיעתם, ולשם כך הקימה את האיחוד הכלכלי ובהמשך - גם את המדעי. תהליך זה נתמך גם בתגובה נוספת למלחמות המאה ה-20 והיא ביטול ערך הלאומיות והתנגדות למדינות הלאום.
אולם התשתית התרבותית של אירופה לא השתנתה, והאנטישמיות הדתית הנוצרית הפכה לאנטישמיות מדינית הממוקדת במדינת היהודים, שבניגוד לתהליכים האירופיים האנטי-לאומיים, היא מדינת לאום מובהקת. כאן נכנס האיחוד האירופי להתנגשות אינטרסים. מצד אחד שאיפה להרס מדינת היהודים, ומצד שני צורך אמיתי בשיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי עם הכוח העולה של אותה מדינה בתחומים אלה. כך, בניסיונם לשמר את היתרונות ולא לוותר על האנטישמיות, הם יצרו הבחנה בין ישראל לבין הישראלים, ובין אזור החוף לבין אזור ההר. כל זה מציב בפני הקהילה המדעית והמנהיגות המדינית בישראל אתגר מוסרי וציוני.
מצויינות מדעית תוכנית התמיכה במחקר המדעי והטכנולוגי באירופה היא שאפתנית מאוד. מטרתה ליצור מרכז שיעלה על הכוח המדעי של המרכז שמעבר לאוקיאנוס האטלנטי, בבחינת חדש ימינו כקדם. לשם כך, כל מדינה תורמת סכומים גדולים לקופה משותפת, וזו מחלקת אותם בתהליך של תחרות על מידת המצויינות. כל מוסד במדינות השותפות יכול להגיש הצעות מחקר, ותהליך שיפוט ארוך ומסורבל מחלק את הכספים לא לפי מידת התרומה של מדינת המדען לקופה המשותפת, אלא לפי מידת המצויינות והתאמת המחקר למטרות המדיניות האירופית.
ישראל שותפה בתוכנית לא בחסד אלא בזכות. אירופה מעוניינת מאוד בידע וביכולת של ציבור המדענים ובטכנולוגיה של מדינת היהודים, שמצויינותם מוכרת היטב. כך יוצא שמדעני ישראל בדרך כלל זוכים בתקציבים בסכום העולה על סכום התרומה של מדינת ישראל לקופה המשותפת, בתחרות המבוססת על מצויינות מדעית.
לדוגמה, בתחום המחקר הבסיסי, חילק האיחוד האירופי לאחרונה 285 מענקי מחקר אישיים גדולים במיוחד, ומתוכם זכו מדעני ישראל ב-32 מענקים. רק אנגליה וגרמניה זכו ביותר מענקים בתחרות זו. להשתתפות בתוכניות האירופיות יש יתרון אסטרטגי של הכרה במעמדה של ישראל, וזהו יתרון שאין לבטל אותו.
האיחוד האירופי מנהל את התקציב לפיתוח המדע בתוכניות שבע-שנתיות. התוכנית השביעית עומדת להסתיים, ועל הפרק נמצא עתה אישור ההשתתפות של מדינת ישראל בתוכנית השמינית, ששמה מבטא את השאיפות האירופיות: "Horizon 2020". מדינת ישראל מתבקשת לאשר השתתפותה גם בתוכנית זו, וכאן מתנגשים שני אינטרסים אירופיים. במקביל לבקשה לאישור ההשתתפות, אישר האיחוד את המגבלות על שיתוף פעולה עם ישראל. מגבלות אלו - האוסרות כל שיתוף פעולה עם ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק ועם מוסדות ומפעלים הפועלים שם - הם ביטוי מובהק ליד האנטישמית המושטת אלינו, במקביל ליד השנייה המעוניינת למשוך אותנו לתוך השותפות.
כאן עומדת בפני ממשלת ישראל הכרעה ערכית ומדינית כאחד. השלמה עם החרם האירופי מעודדת את הרחבתו, ורק דחייה של כל תנאי החרם תביא להפסקת הרחבתו. קבלת התנאים שמכתיב האיחוד משמעה שותפות באפליה על בסיס דתי. זאת, כיוון שערבי המתגורר ביהודה ושומרון העובד באוניברסיטה ישראלית, יוכל להיות מועסק במחקר הממומן מן הקופה המשותפת, בעוד שיהודי הגר בשכנות לו ייחשב פסול. כך למשל, כדי לחדש את מענק המחקר שלי מן האיחוד אצטרך להצהיר שעוזרת המחקר שלי הגרה באריאל לא תעסוק במחקר המוצע, שלא לדבר על גורלם של מדענים של האוניברסיטה העברית שהתפשטה מן הטריטוריה "הכשרה" של הר הצופים לעבר השטח "הכבוש" של הגבעה הצרפתית. זוהי אפליה המנוגדת לחוק יסוד
כבוד האדם וחירותו ומנוגדת לייעוד המוסרי של מדינת היהודים.
האבסורד בולט עוד יותר משום שהשלמה עם החרם משמעה שכספי משלם המיסים הישראלי שנתרמו לקופה המשותפת לא יעמדו לרשות מדענים ישראלים המשלמים את המיסים האלה, רק משום שהם גרים בשכונת גילה שבירושלים, או באפרת או במעלה אדומים. לכן, על ממשלת ישראל לומר למנהיגי האיחוד האירופי בראש מורם: "איננו משתפים פעולה עם אפליה ואנטישמיות.הסירו את המגבלות המדיניות, ונשמח להיות שותפים במחקר המדעי. אך כל זמן שאתם מזמינים אותנו להיות שותפים ומטילים על כך מגבלות מדיניות ואנטישמיות, לא נוכל להצטרף לתוכנית החדשה". על ממשלת ישראל וציבור המדענים להיות מוכנים לשלם את המחיר של אובדן השותפות, תמורת שמירת הכבוד העצמי והיושר המוסרי.
אבסורד כפול ומכופל בוויכוח על תגובת ישראל לאיחוד האירופי מועלית החרדה שמא אי-הצטרפותנו לקופה המשותפת של המדע האירופי תגרום ל"פגיעה בהישגי המדע הישראלי". על כן כדאי להבהיר כי בטווח הארוך, המדע הישראלי לא ייפגע מאי-ההשתתפות, ובמידה מסויימת - גם ייבנה מכך.
ראשית, יש מצב אבסורדי באופן הניהול של תקציבי המחקר. ממשלת ישראל אמורה להשקיע בשבע השנים הבאות מאות מיליוני יורו במחקר מדעי וטכנולוגי, כשהיא מוסרת את ניהול הכספים לגורם זר ששיקוליו אינם זהים לצרכיה של מדינת ישראל. האיחוד שוקל את הכוונת התקציב המדעי לפי האינטרס שאותו הוא מגדיר בכל קול קורא כ"שיפור תנאי חייהם של תושבי אירופה". אך מדינת ישראל היא עדיין פרויקט בהקמה, שיש לו צרכים חיוניים שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם שיפור רמת החיים באירופה. כך לדוגמה, בשנות ה-90' של המאה הקודמת הפנתה ממשלת גרמניה את מירב תקציבי פיתוח-המדע שלה למזרח גרמניה, וכך נדדו מדענים בכירים לאוניברסיטאות החלשות בדרזדן ובערים אחרות במזרח שהן היום מרכזים מצויינים. לעומת זאת, למדינת ישראל יש איזורי עדיפות לאומיים משלה, כמו למשל הנגב והגליל. השיקולים לפתח אזורים אלה אינם קיימים בהליכי קבלת ההחלטות בארגון המדע האירופי.
ממשלת ישראל החליטה לפתוח בית ספר לרפואה בצפת, אך התשתית המחקרית והרפואית בצפת ובנותיה עדיין חסרת סיכוי בהתמודדות מול המרכזים הוותיקים שבין גדרה לחדרה, ואילו בשיקולי המצויינות של מקבלי ההחלטות בבריסל, הכספים שתרמה ממשלת ישראל לא יסייעו בפיתוח המרכז הרפואי החדש. ללא מחקר לא ניתן לפתח בית ספר לרפואה ראוי לשמו, ובלי הכוונת העדפה, בית הספר החדש לא יתפתח. אם אכן הכספים שאמורה ישראל להעביר לאיחוד האירופי יועברו בשלמותם לקרנות המחקר המקומיות, ניתן יהיה ליישם מדיניות המשרתת את צרכיה של החברה הישראלית ולא של זו האירופית. יתר על כן, האבסורד מודגש כפליים, כשכספי ממשלת ישראל חוזרים הבייתה בלווי תגים אנטי-ישראלים מובהקים.
שנית, כספי המחקר שבקופה המשותפת מחולקים בשתי תוכניות ראשיות. אחת היא תוכנית המחקר של מועצת המחקר המעניקה כספים למחקר אישי של חוקרים צעירים מאוד או בכירים מאוד ואינה מכוונת לתחומי מחקר מיועדים. החלק הגדול יותר מיועד ליצירת שותפויות של קבוצות מחקר משלוש מדינות לפחות, כשהכספים מיועדים לשרת צרכי מחקר מוגדרים. יצירת השותפויות היא לפעמים מאולצת ולפעמים פיקטיבית ולא תמיד יעילה. ידועה הגמרא "קדרא דבי שותפי - לא חמימא ולא קרירא" (קדירה של שותפים אינה חמה ואינה קרה), וקביעה זו נכונה גם לגבי יעילות התרומה של כספי המחקר. בהרבה מקרים ניתן לקבל יותר תוצרת בפחות השקעה על-ידי יישום מדיניות שאינה בנויה על טיפוח השותפויות. שותפויות נוצרות גם ללא מענקי מחקר משותפים, כשהן מבוססות על שילוב ידע חיוני של שני שותפים או יותר. כך לדוגמה החתום מטה מקיים מחקר משותף עם שתי קבוצות מחקר מובילות בארה"ב ללא מימון משותף, פשוט כי לכל צד יש ידע ויכולת שאין לצד האחר, והשותפות יעילה ופוריה.
שלישית, ניהול כספי המחקר על-ידי ההנהגה המדעית הישראלית יהיה הרבה יותר יעיל מן ההתנהלות תחת הביורוקרטיה של הארגון האירופי. הביורוקרטיה שם כל כך מסורבלת, עד שמדענים רבים אינם מסוגלים להגיש את תוכניות המחקר בעצמם, ויש פריחה של חברות מסחריות המתמחות בהגשת תוכניות מחקר לבריסל. הללו כמובן גובות תקורה מכובדת שניתן היה לנצלה לקניית מכשירים וחומרים לקידום המחקר עצמו. זוהי רק דוגמה אחת להשלכות של הסרבול הביורוקרטי. משמעות הדבר היא כי הרווח של הישגי האיכות המדעית, המביא החזר גבוה מן ההשקעה בקופה המשותפת, מבוזבז על שותפויות מאולצות, עלויות ביורקרטיות וחוסר התאמה למבנה המערכת הישראלית. לפיכך, אין ספק שמדעני ישראל יוכלו לקדם מחקר ברמה לא פחות גבוהה מזו שינהלו תחת השותפות האירופית ובתקציבים צנועים יותר.
יש גם לתת את הדעת לכך שלפחות בתוכניות הקודמות, חלק הארי של תקציבי המחקר של הקופה המשותפת יועדו למחקרים יישומיים קצרי טווח שנועדו לפתור בעיות של "איכות החיים של התושבים באירופה". זאת בניגוד למדיניות המחקר בישראל שתומכת יותר במחקרים תשתיים שיביאו ליישומים רק בטווח הארוך. מדיניות זו, הנהוגה גם במערכות הניהול בארה"ב, היא המביאה בסופו של דבר לפיתוחים פורצי הדרך בכל התחומים. יש לזכור שכל הפיתוחים הגדולים ביותר של המאה ה-20, החל מן הטרנסיסטור ועד ההנדסה הגנטית, הם תולדה של מחקרים שיוצריהם לא חלמו על שום יישום שלהם, אלא עסקו רק בהבנת תהליכי הטבע. כך לדוגמה, ההנדסה הגנטית והביוטכנלוגיה המודרנית נולדו מתוך תגלית מקרית של אופן התנהגות וירוסים בתוך תאים של מארחיהם, שנעשתה
בתום לב בשנת 1972, כשהחוקרים לא חלמו על כך שתגליתם תביא בסופו של דבר למיפוי הגנום האנושי ולשאר ההישגים.
לאור כל זאת, ראוי שראש הממשלה והשרים הממונים על תקציבי המחקר יקבלו החלטה ערכית מדינית חשובה של דחיית ההזמנה האירופית להצטרפות לתוכנית השאפתנית של שבע השנים הקרובות, כל עוד שנלווים אליה תנאים אנטישמיים ומפלים. ראוי שהם יזכרו כי המחיר של אובדן השותפות אינו גבוה. להפך: אי-הצטרפות לשותפות תאפשר לממשלה ניצול הרבה יותר יעיל של כספי משלם המיסים הישראלי בשירות צרכי המפעל הציוני ובמחיר לא זניח של עמידה אמיצה ובודדת מול החוצפה והגסות של השותף האירופי. שותף זה, שאיבד את תרומתם של המדענים היהודים לפני 75 שנה, עלול עתה לאבד את תרומתם של המדענים הישראלים בשל אותה רוח פוסט-נוצרית ואנטישמית.
