צודק מי שכתב, שגם פתגם יפה ועתיק ימים עלול להישחק מרוב שימוש ולהפוך לקלישאה. אולם דומני, כי בניגוד לדעתו, כלל זה אינו חל על התנ"ך, ספר הספרים הנצחי, ועל חוכמת חז"ל.
מתוקף מהותם הנצחית, אימרות המקרא ופתגמי החכמים, תוקפם לעולם אינו פג. הם תמיד ישארו עסיסיים, מבריקים וחיוניים, כשלֵיחָם אף פעם לא נָס. זאת לא רק מבחינה מילולית וציורית, או מטאפורית, אלא בעיקר בגלל משמעותם ואמיתוּתם (בדוּק ומנוּסֶה!).
ותודה לכותב שריענן לקוראים בטורו העיתונאי, גם אם מתוך שלא לִשְמָה, אחדים מהם, המהווים כדבריו טיפה בים. במיוחד ראוי הוא לשבח על שהעמיד את הביטוי 'איש באמונתו יחיה' על מקורו הנכון (לא איש, כי אם צדיק).
אם לא די לרשימת הניבים והביטויים ממקורותינו שהציג הכותב לתפארת הקלישאה (לטעמוֹ, כמובן), ראוי להוסיף עליהם, איך לא, את הביטוי המקראי העוצמתי 'הכצעקתה', למשל, ואת פתגם חז"ל "הפוסל - במומו פוסל" (כמה פשוט, כמה נכון). והשאר, לֵך וּלְמַד ('ואידך זיל גמוֹר' במקורו הארמי, מכירים?).