ההלצה החבוטה מסכמת: שני יהודים - שלוש דעות. תודו, שמעבר להלצה יש בזה משהו. הרי בכל ויכוח על נושא חשוב בקרב אזרחי ישראל , מתברר שקשה ממש לקבוע חד-משמעית מי בעד ומי נגד. כמעט תמיד נשמעת כתוספת המלה המרככת את ההתלבטות: "אבל..." הכל בגללה, אותה דעה שאין לה בעלים והיא משתרבבת ועולה ומציקה ומונעת החלטה נחרצת.
לכן, על-פי האריתמטיקה המתבקשת, יש להביאה בחשבון ולצרף לסך ההצבעות את הדעה הנוספת הזאת, אף שאינה מיוחסת באופן קונקרטי לנבחר ציבור כלשהו. כשהיא מסתובבת בין כסאות חברי הממשלה, מסתבר שהדעה הזאת צוברת כוח ונוחתת על "הקורבן", לבסוף מדעת או שלא מדעת השר הזה מרים את אצבעו ברצון או באי רצון ובכך חורץ (או לא) את גורל ההצבעה שאמורה לשקף את דעתו.
בשיקלול סיכום התוצאה נקבעת גם הדעה הבלתי הגיונית כהחלטת הרוב בממשלה. דוגמה לכך קיבלנו בהחלטה לשחרור המחבלים למפרע, בטרם פתיחת המו"מ ל"שלום". פה ושם הספקנו לשמוע את התרוץ המקומם והחבוט: "כבר הודעתי על התנגדותי למהלך, 'אבל' הצבעתי בעד, כי החלופה גרועה יותר". אך ורק בלחץ הבלתי הוגן של הטריומביראט אובמה/קרי/אינדיק על נתניהו, סוכמה החלטת הממשלה לשחרר למעלה ממאה אסירים רוצחים תמורת כלום. ברור כשמש שהסכמת אבו מאזן להיכנס למו"מ, עדיין בחזקת כלום והיא שברירית ואינה מבטיחה דבר בהמשך. רוב המקטרגים (ואף אלה שהצביעו בעד) אפילו מתריעים שהמו"מ נועד לכשלון מעצם היותו בלתי פתיר, והאינתיפדה השלישית בדרך.
המומים מהחלטה בלתי סבירה שכזאת, נוכחנו בנסיונות נפל של התקשורת לזמן למיקרופון מי מחברי הממשלה כדי לשמוע מה בפיהם ולקבל הסבר להצבעתם הקשה בעד שחרור המחבלים הרוצחים עם ובלעדי דם על הידיים. רק אחד או שנים מחברי הממשלה הסכימו להתראיין בלשון רפה, והוסיפו בהצטדקות את מלת הקסם "אבל..." כדי לתרץ את התובנה מאחורי כל זה. איזה קשקוש עלוב! מעטים השתכנעו מהסברים דחוקים כאלה.
מהעיתונות זרה הבנו ש
ג'ון קרי שם אקדח מעשן מול נתניהו ואיים בשפה דיפלומטית ו"ידידותית" שאם לא ייענה לדרישת הפלשתינים לשחרור המחבלים, ישראל תימצא עצמה בבידוד מוחלט, ובכלל אמריקה אינה מוכנה לקבל תשובה שלילית מנתניהו, מצב שאינו בא בחשבון. על כורחו היה על נתניהו להחליט בין רע לבין גרוע, כי הפריץ אובמה נחרץ.
בא
אורי אריאל וניסה לאזן את המצב בהצהרה על חידוש הבניה. אך אבוי! אבו מאזן כבר התמלא עזוז ושחרר הצהרה מאיימת כשהוא מסתמך על האיחוד האירופי ושאר המייחלים להיפטר ממדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי (
ציפי לבני דווקא עמדה על כך עד לא מזמן) ולהקים על חורבותיה את מדינת פלשתין.
קשה לקבל את ההרגעה ה"ידידותית" של ג'ון קרי, שמתכנן בהמשך את חורבן השכונות בירושלים והישובים ביהודה ושומרון. אחרת, מדוע מיהר להרגיע למפרע שבכל סכנה שהיא שתתעורר אחרי כן, מדינת ישראל תוכל לסמוך על עזרתה של הידידה האולטימטיבית שהיא כידוע ארצות הברית של אמריקה הגדולה (לשעבר).
מי שנרגע מזה - שיקום וישמיע את דעתו הנחרצת בלי "אבל". מי שלא נרגע, שיאזור אומץ לאומי ויטול על עצמו את אחריות הצעתו המתנגדת והמנומקת ואת היכולת לממשה.
מי יודע ומי ימלל גבורות ישראל, ואולי יקום מכבי מושיע וגואל העם, כבימים ההם ובזמן הזה - לפני השקיעה המאיימת.
