נחזור להיסטוריה. מי הוביל את הסיפור שגרם לשפיכות דמים מתמדת במשך עשרים שנה וממשיך להעמיד בסכנה את עצם הקיום של המדינה היהודית? נתחיל מאב הרעיון –
שמעון פרס, שגייס לביצועו חבורת אנשים (
נערי-פרס) - מוכשרים, צעירים בגילם אבל חסרי ערכים בסיסיים המאפיינים את רוב רובם של בני גילם בכל העולם: יושר, נאמנות לעמם ולמולדתם, רצון לתרום לפיתוחה ולשגשוגה של המדינה שלהם.
הם נבחרו לפי קריטריון אחד: בשבילם המטרה תמיד הייתה מקדשת את האמצעים. מהי המטרה שאליה הם היו אמורים להגיע? המלכת שמעון פרס בתור שליט בלתי מעורער במדינת ישראל. כל האמצעים היו כשרים למטרה הזו, כולל הכנסת אלפי מחבלים ארצה ושחיקת רמת הביטחון האישי של אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, לרמה שעוד לא הייתה בהיסטוריה הקצרה שלה.
חוץ משמעון פרס אפשר להזכיר כאן את (השתתפו בתקופות שונות): יוסי ביילין,
נמרוד נוביק,
אורי סביר,
רון פונדק,
יאיר הירשפלד,
גדעון לוי ואחרים (כנראה היו, אבל לא הצלחתי למצוא שמות נוספים).
בתחילת שנות התשעים הצטרף לחבורה
חיים רמון שמטרותיו היו קצת שונות: במרכז התעניינותו היו הוא עצמו (קודם כל) וכסף (נראה כי הוא נמשך תמיד לבעלי חשבונות בנק המסתיימים בהרבה אפסים). הוא הביא עימו תגבורת רצינית – איש דתי, אחד ממנהיגי מפלגה צעירה אז (שס) -
אריה דרעי, וחלקו באישור הסכמי אוסלו והפעלתם היה מכריע.
הסכמי אוסלו היו בעצם שרשרת הסכמים שהובילו את ישראל צעד אחר צעד להתאבדות מדינית. הם נרקמו במשא-ומתן חשאי של יוסי ביילין, שהיה אז סגן שר החוץ עם הנהגת אש"ף, זאת למרות שמפגשים עם נציגי הארגון היו אסורים באותה עת. לפני החתימה על כל הסכם היו זקוקים לאישורו בכנסת. שס בהקמת ממשלת רבין הייתה חברה בקואליציה אך התפטרה ממנה עם חתימת ההסכמים בגלל התנגדות חריפה של תומכיה להסכמי אוסלו. הקואליציה שכללה 61 ח"כים (כולל ערבים) קטנה עם עזיבתם של קהלני וזיסמן שהתנגדו להסכמים ובהצבעות לא תמיד היה לה רוב.
כדי למצוא מוצא, "נערי פרס" ודרעי הגיעו לפתרון יצירתי: שס בחוץ, היא לא תצביע בעד הסכמי אוסלו, אבל גם לא תצביע נגד - היא תימנע או שהח"כים שלה ייעלמו מההצבעות. גם במצב הזה הסכמי אוסלו לא יכלו לעבור בבית המחוקקים (בכנסת) בכל ההצבעות, אבל מי שהתחיל בחטא המשיך בפשע – קנו ממש בכסף ובג'ובים מפלגות, יצרו רסיסי מפלגות, ח"כים בודדים, השחיתות חגגה שעות נוספות – העבודה נעשתה ושרשרת ההסכמים קיבלה רוב בכל ההצבעות.
ללא ההסכמים לא היו עפים טילים בדרום, לא היו יושבות כנופיות טרור בעזה וברמאללה, אלפי יהודים ועשרות אלפי ערבים לא היו מאבדים את חייהם... אז מי הם? "גיבורי" אוסלו או "פושעי אוסלו"? - תחליטו בעצמכם.
אבל היו גם
אלה שהזהירו, יצאו לרחובות, ניסו להתנגד בכל האמצעים הדמוקרטיים. עשרות אלפי יהודים יצאו לרחובות ומאבק נגד ההסכמים הלך והתגבר מיום ליום בכל המדינה.
צורת המאבק השתנתה ממקום למקום, אבל המטרה הייתה משותפת: ביטול ההסכמים וסילוק ממשלת אוסלו.
אחרי התחלת גל הפיגועים של ערפאת וכמות הנפגעים שגדלה לממדים חסרי תקדים, נולד הביטוי "קורבנות השלום". לא זוכר מי הראשון להשתמש בו, אבל הוא מראה באיזה טרוף חיו אז אזרחי ישראל. גל התנגדות נגד ההסכמים עלה לממדים שהתחילו לזעזע את "שלטון אוסלו" ואז "הדרג הפוליטי" החליט להשתמש ב
פרובוקטורים כדי להכפיש את המתנגדים. לעזרתם התגייסה גם ה"תקשורת" ששלטו בה (כמו היום) קומוניסטים ועושי-דברה של קבוצת אוסלו. לא אכנס לפרטים, אבל רמת השקרים בתקשורת כל יום הייתה מגיעה לשיאים חדשים. איך זה הסתיים – גם ידוע לכולם.