הלחם הוא הדמוקרטיה האחת הגדולה בעולם. אוכל נפש. צורך נפש. כל נפש. לא תפנוקי עוגות. לא עודפי ביקוש מתוך קיטונות של היצע. פת היום. הבגד ללבוש. קורת הגג ללון. החירות לנשום. הכתוב האוסר מלאכה ביום טוב,
"... כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם", מתיר את הבישול
"... אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות י"ב, ט"ז).
בני-האדם שונים בכל מכל כל, בפרצופיהם, בדעותיהם, בשמותיהם, בלשונם, באייהם, בשמיהם. אבל באחת הם שווים - הם חיים. כולם. ובעוד אחת הם שווים - כשם שהם חיים, כולם כן הם מסתלקים כולם לבית עולמם.
"אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ" (איוב י"ב, י') אומר איוב האיש מארץ עוץ לרעיו.
"נֶפֶשׁ כָּל חָי" הוא שמו הפרטי של מין הבריאה שאי-אפשר לחלקו, שבהיותו אחד - הוא שווה שוויון מוחלט לפני אלוהיו.
"נֶפֶשׁ כָּל חָי" זה לא המון. זה יצור אחד. אבל בינה לא ניתנה לקולקטיב, אלא לכל יחיד ויחיד ועל כן הצליח האדם לבנות קלידוסקופ אפל של אפליות בין איש לאיש ובין גבר לאישה ובין בוגר לילד בין שוע לרש, בין רודף לנרדף, בין אומות ולשונות ואמונות ודתות, וכלכלות ואדונים ומשרתים ועבדים, בין טירות לבין מחילות בעפר. כל איש הפר, כל איש חפר, אבל באחת הוא כשל, הנפש נשארה נֶפֶשׁ כָּל חָי.
הדגש איננו על נפשו של היחיד, על זכויות הפרט שלו, על היותו בר חורין לממש את יחידייותו בתוך הכלל. הדגש הוא על הקהילייה כולה, על ההכרה בזכות הקיום האנושי השמורה למין האנושי כולו, הלחם, הפרוסה הצנועה המשווה קטון וגדול. מלכות אמיתה של נֶפֶשׁ כָּל חָי. גם אם היא מובסת כל יום, מושלת על הרוח.
קשה לה ללשון להתרגל להגות כך את התיבה "נֶפֶשׁ" בטעם הזה של צרכי גוף. היא הורגלה לשמוע בה את המופשט, את נשמת אפה של הוויית החיים, לא את החיים הארציים עצמם, לא את "בְּשַׂר אִישׁ". והינה, חרף קושי זה, במושג ההלכי "פיקוח נפש" טמונה החובה לשמור על חיי הגוף לא על חיי הנשמה, ומן הפסוק
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד', ט') יש לומדים כי החובל בעצמו, בגופו, חייב מן התורה באיסור חמור, מפני הנזק שהוא גורם לחומרה כביכול של היותו, לאו-דווקא לתוכנה. הוא אדון לגופו, אדון לקיימו, אבל לא אדון לכלותו.
התלמוד הבבלי במסכת ביצה (דף ט"ז, עמוד א') מספר על אירוע מביך בו עמד רבי אליעזר באחד מימי החג ודרש ברבים לפני קהל גדול של תלמידים שנתקבצו לשמוע ליקחו. לפתע קמה כת אחת ועזבה את האולם והלכה
"לסעוד סעודת יום טוב, והניחוהו דורש" (רש"י, שם). רבי אליעזר שהיה כנראה סלחן מטבעו, לא כעס רק הפטיר ואמר,
"הללו בעלי פטסין", ומפרש רש"י על אתר,
"פטסין - חביות גדולות הכינו להם ומסך משתאות, לפיכך מהרו לצאת, כלומר, בעלי נפש הן ואינן יגיעין לשמוע תורה" (שם. דומה בעיני כי "פטוסין" הוא שיבוש ארמי מן היוונית Pithos, כד גדול מעין זה שדיוגנס היווני היה דר בו. י.מ.).
ההתייחסות המפורשת הזאת של רש"י אל התיבה "נפש" כאל גוף אינה פרשנית. היא לשונית, עד שהמדרש התלמודי מרשה לעצמו להפוך את התיבה וַיִּנָּפַשׁ בפסוק
"... וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א, י"ז), כאילו היא חיבור בין וַיּ לשון צער ואנחה ונֶפֶשׁ, וצער זה למה? כי
"נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו" (מסכת ביצה, שם) ונשמה יתירה זאת דבר אין לה עם הרוח, אך עם עוד "נפש" שאוכלת כביכול, ועל כן אמרו במנהגי ישראל כי אין מברכים לשובע בשבת כי יש בו באדם נשמה יתירה, נוספת, ומכל מקום הוא צריך לזון אותה והוא אינו צריך לברכת לשובע וכן מצטט רבי אליעזר בן יואל הלוי ממיינץ (1140-1220)
"ופירש רבנו חננאל, נשמה יתירה ניתנה לאדם בשבת לאכול ולשמוח ולהתענג כגבור בשתית יין". (הלכות תענית סימן תת"ס) והינה נפש - גוף נהייתה גם נשמה-גוף!
דומה כי לא רק היום, שכה הורגלנו לשמוע בתיבה "נפש" ביטוי המציין את המימד הרוחני שבאדם, אלא גם בדורות הקודמים, התקשו חכמים, ועל כן בוודאי גם הדיוטות, להשלים עם זיקתה של "נפש" לארצי. דבריה של אביגיל אשת נבל הכרמלי שדיברה על לב דוד לבל ימית את בעלה ואותה עימו, וניבאה כי בשכר זה יתקיים בו כי כאשר
"... יָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע..." (שמואל א', כ"ה, כ"ט) זכו להיכלל בתפילות "אל מלא רחמים" בבתי העלמין ובעצרות זיכרון בזכות התיבות
"... וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". הכל מבינים היום את הביטוי על-פי מה שפירשו חכמים כגון בעל מצודת דוד, רבי דוד אלטשולר, "ובעבור זה תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנצחיים הרוחניים אחר הפרדה מן הגוף", וכגון יונתן בן עוזיאל בתרגומו "ותהא נפשא דרבוני גניזה בגנז חיי עלמא קדם ה' אלהך", כלומר צרורה בצרור החיים לעולם הבא.
רוח זו נושבת לתוך תפילת אל מלא רחמים. אבל הינה הרד"ק מפרש כפשוטו, "שלא יוכלו להמיתך מי שרודפין אותך ותהיה בחיים... ורעה לא תמצא בך כל ימיך וימית האל יתעלה ויתברך הרודפים אותך ויפריח נפשם כמו אבן הקלע..." (שם), ו"צרור החיים" אינה אלגוריה מיסטית שלמעלה מן הטבע, אלא תיאור פואטי של פלט העור שבכלי המציל חיים פשוטם וכמשמעם.
חלילה לנו מלחשוש שהבנה זאת של הנפש הצרורה בצרור החיים ממעטת את המשמעות העמוקה והחידתית של תפילת האשכבה. היא לא נוגעת בה. היא אינה חולקת עליה. היא לנה על ידה כמציאות שלימה לעצמה וטוענת לזכותה הגדולה של הנפש להיות גם גוף גם נשמה, לא מפני שהאחד והשני הם אחד, והנפש גולשת לגוף והגוף לנפש אלא מפני שהם שניים, שונים ויחידאיים כל אחד לעצמו.
התורה אוסרת באיסור חמור לבא אל בעל חוב שאין לו אמצעים לעמוד בהתחייבות תשלום הלוואתו ולמשכן כלים הצריכים לקיומו.
"לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (דברים כ"ד, ו'). הריחיים - היא האבן התחתונה, הרכב - העליונה. בין שתיהן נגרסת החיטה לקמח, ורש"י מבהיר
"אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש". אפשר היינו סבורים היום כי הפסוק מזהיר את ההוצאה לפועל מפגוע פגיעה בנפש העני כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל, זה וודאי אמת, אולם האזהרה היא אזהרת חומרה, לא תוכנה. המשנה (בבא מציעא ט', י"ג) פוסקת, "המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס לביתו ליטול משכונו... היה לו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד, ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום.
אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה... לא יחבול רחים ורכב ולא רחים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש...", פמוטים-כן, אבל "העריבות של עץ ויורות שמבשלין בהם וסכין של שחיטה וכיוצא בהן שנאמר כי נפש הוא חובל" לא! כך פוסק הרמב"ם, ומוסיף כי אף על-פי שלוקחים מן הלווה הכל"... ואפילו מחט אין משאירין בידו, נותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש... ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהם... ומפץ (מחצלת עשויה גומא) לישן עליו... ונותנין לו סנדליו ותפיליו.
היה אומן - נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות... היה אכר או חמר, אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו... שאין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין וינתנו לבעל חובו" (רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א' הלכה ז').
חוב הוא חוב. יש להחזירו. אבל אדם הוא אדם. מחוייבים לקיימו. הוא נפש. גם המלווה הוא נפש. גם בית הדין הוא נפש. גם ההוצאה לפועל היא נפש. גם האלמנה העשירה שאין ממשכנים את כליה שמא תתגנה בבואה ובצאתה לבקש על נפשה מבעל חובה וירננו הבריות אחריה. גם התקיפים הם נפש. גם המרוששים והעניים וצנועי הכוח והמעמד. כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל. מי שאינו יודע זאת, חובל לא רק בבעל החוב, אלא במין האדם כולו, ועובר - אם מותר לומר כן - על
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד', ט"ו), במובן זה שגם העובר עצמו הוא בכלל הנפש הגדולה של כלל האדם שנפגעה, שכבודה ניטל, שקיומה נפצע.
יש שקורא את השורות הנהדרות של תפילת ראש השנה
"... בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר..." כאילו נאמר בהן שאדם מקריב את נפשו כדי להביא טרף לביתו. אמת. אבל אפשר לקרא אחרת. אדם לבדו, בין הוא שוע בין הוא רש, בין הוא תקיף בין אינו אלא מך, אם רק בנפשו שלו הוא מביא את לחמו - הוא כחרס הנשבר. הוא ניתק מן הכלי המפואר של כלל האדם.
אם "נפשו" אינה "נַפְשֹׁתֵיכֶם", אם הוא לא מכיר במלכות הלחם, הבגד, קורת הגג, החירות, הכבוד של כל פרט והכבוד של הכלל כולו אלא עושה רק לנפשו - הוא כרוח כלה וכחלום יעוף...
