תשמעו סיפור: פעם אחת עבר אדם על פתח ביתו של התנא רבי חנינא בן דוסא, ושכח שם תרנגולים. מצאה אותם אשתו של התנא. אמר לה רבי חנינא שלא לאכול מהביצים שהן לא שלהם. עם הזמן התרבו מאוד האפרוחים שבקעו מהביצים, עד שמשק התרנגולים התעצם מאוד ובני הזוג לא עמדו במעמסת הטיפול בהם.
מה עשה רבי חנינא? מכר אותם וקנה תמורתם עזים. יום אחד עבר האיש, שאיבד את התרנגולים, ליד ביתו של רבי חנינא, ונזכר ששכח כאן את שללו. אולם להפתעתו הרבה, במקום כמה בעלי כרבולות שהשאיר, קיבל עדר עזים. הכל בזכות מצוות השבת אבידה פלוס שקיים הצדיק בנאמנות ובעקביות רבה. תשאלו, מה הקשר לפרשה?
אכן מצווה חשובה זו היא אחת מני מצוות רבות הנידונות בפרשה, כהמשך לקודמותיה בתחום החברתי, טהרת הבית היהודי והארץ. משפט המפתח הוא לא להתעלם ממצוקת הזולת.
מכשיר לשלום ומצווה גוררת מצווה. לא רק מרכושו אסור לך להתעלם, אלא גם מהסיוע לו. לא רק כאשר החמור או השור של אחיך נעלם. ומה קורה כאשר הם טעונים וכורעים תחת המשא? האם, חלילה, תתעלם מהם? ברור שלא. אלא "הָקֵם תקים עימו". עימו, ולא בלעדיו. אל תהיה פראייר. עזרה כן, ניצול לא. מצוות השבת אבידה, שהיא פסיבית בעיקרה, גוררת אחריה מצווה אקטיבית זו של עזרה בטעינה.
מעניין ששתי המצוות הן מהדורה חוזרת של הכתוב בפרשת משפטים. "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, הָשֵׁב תשיבנו לו" - מצוות השבת אבידה. ובעקבותיה מצוות טעינה. "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מֵעזוב לו? עָזוב תעזוב עימו" שמתם לב ששני הפסוקים של מצווה זו בשתי הפרשות כתובים במתכונת זהה? ומכאן לדעתי ניתן להסיק מבחינה אנלוגית, שגם את הביטוי "והתעלמת מהם" בפרשתנו ניתן לקרוא כשאלה רטורית.
אולם עיון בפסוקים אלה של שתי הפרשות מגלה הבדל יסודי ביניהם. בעוד פרשתנו מדברת על 'אחיך', אוהבך, פרשת משפטים דנה ברכוש או בבהמה של אויב. התורה, הבקיאה ברָזֵי נפש האדם, ציוותה לתת עדיפות בעזרה לחמור של שונא על פני חמור של אוהב ככלי לאהבת הזולת.
וכך מספרים חז"ל:
פעם אחת פרץ ריב בין שני חמרים (בעלי חמורים) ידידים, ראובן ושמעון, ומאז הפכו השניים לשונאים מובהקים. לימים ראה שמעון את חמורו של ראובן בדרך כורע תחת כובד השקים שמעליו. במבט מופגן של שמחה לאיד, חלף שמעון על פני חבר נעוריו מבלי להושיט לו יד. אולם לא הרחיק האיש לֶכֶת והנֵה נזכר בפסוק מן הפרשה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו - וחדלת מעזור לו? עזוב תעזוב עימו". מיד חזר שמעון על עקבותיו, פרק את השקים מעל החמור, לתדהמתו הרבה השל ראובן, ועזר לו לקושרם מחדש. רגשי הטינה ההדדית נמוגו כלא היו, והשניים שבו לחדש את קשרי הידידות ביניהם.
לפנינו סיפור מדהים, אשר בגרסה זו או אחרת, אקטואלי גם בימינו. מצוות רבות, מֵעֵבֶר לערכן החינוכי והמעשי הספציפי, משמשות מכשיר לשלום. הסיפור הזה ממדרש תנחומא משקף זאת בבהירות רבה.
שבת שלום!
