העובדות העיקריות, על-פי הפרסומים: 1) פרופ'
יעקב פרנקל יצא מחנות בדיוטי פרי של הונג-קונג, עם פריט לחליפות, כשהמתקן החל לצפצף והמצלמה מתעדת. 2) הוא עוכב במקום, הועבר למשטרה והובא בפני שופט באותו יום. 3) הוא נחשד בגנבת פריט, שוחרר ע"י בית משפט, יש להניח בערבות. 4) כעבור חודשיים, לאחר הבהרת הגרסה של האירועים ומסמכים על מעמדו, עברו ותפקידיו, התקבלה גרסתו שלא הייתה לו כוונה מודעת לבצע עבירה. 5) התובע הכללי של הונג-קונג החליט לסגור את התיק ולא לנקוט באמצעים משפטיים. 6) במושגים של החוק בישראל - התיק נסגר מחוסר עניין לציבור.
עד כאן העובדות, על-פי הפרסומים והמסמכים.
מבחינה משפטית יבשה - לא הייתה במעשה, לאור סגירת התיק, עבירה פלילית ולא רישום פלילי. כלומר, אין צורך טכני לציין את המקרה במסגרת שאלון על עבר פלילי, מכיוון שלא היה כזה. מבחינה אתית/מוסרית - היה מקום לציין את האירוע בפני ועדת טירקל, לפי העובדות שפורטו לעיל. להערכתי, אזכור האירוע על-ידי פרופ' פרנקל מיוזמתו, לא היה פוסל את מועמדותו, אך בשל רגישות התפקיד, הייתה עליו חובת גילוי נאות.
התקשורת יכולה לפרסם, ורשאית לעשות זאת, במיוחד כשמדובר בתפקיד מרכזי בדרגת הכלכלה וההשפעה של התפקיד על המהלכים הפיננסיים של המדינה. יחד עם זאת, חלה על התקשורת, על-פי הקריטריונים של כללי האתיקה העיתונאית, חובת דבקות בעובדות הנכונות, ולא לפרסם פרשנויות והערכות, לא מבוססות, כגון פרסומים שהוגש כתב אישום (דבר שכנראה לא היה), או שנעצר כאשר בפועל, לפי הבנתי, הוא עוכב בלבד (ויש הבדל).
פרופ' פרנקל נכשל בהצגת האירוע. הטענות העיקריות של פרנקל צריכות להיות מכוונות ראשית אל עצמו. היה עליו להציג מיד את העובדות כפי שתיארתי לעיל, ולטעון שהייתה אי-הבנה מצערת, שגרמה לו מבוכה אישית, שנעשתה כנראה בשל לחץ זמנים וכדומה.
נראה לי שגם ועדת טירקל, גם התקשורת וגם הציבור היו מבינים ומקבלים זאת.
מסקנה: גם פרופסורים, נגידים ושועים הם בני אדם, טועים ולפעמים גם שוטים.
שתי הערות - העובדה שהנגיד שהוצע אחרי פרנקל, פרופ' ליידרמן, נסוג, ויתר גם הוא, מפחד לעבור את מסלול העינויים, נותנת מקום למחשבה...
- פתגם אנגלי מתחום המשפט אומר: "מי שבא בפני בג"צ, חייב לבוא בידיים נקיות". אז מועמדים בכל התחומים - תחשבו על זה.
הערות והרהורים בענייני דיומא מרכז פרס - לשטנה ושנאת ישראל. מרכז פרס לשלום, ביחד עם לשכת נשיא מדינת ישראל מר
שמעון פרס, ביצעו לאחרונה שתי פעולות ממלכתיות, לתפארת מרכז פרס:
א. סירבו לנגן את ההמנון במפגש עם שחקני בארסה (כדורגלני ברצלונה ובראשם מסי) בישראל, בירושלים.
ב. סירבו להעלות את הצגת הילדים "כדור שלג", כי בטקסט מופיעות המילים "מדינת היהודים".
הנימוק הרשמי: פגיעה בפלשתינים. הנימוק הלא רשמי: התבטלות, התבזות, שנאת ישראל.
אם תצביעו על מדינה בעולם שבה מתביישים/מפחדים להשמיע את ההמנון שלה - זכותם. לעומת זאת, בחברון, בעת הביקור של אותה קבוצה השמיעו את ההמנון הפלשתיני. אז בבקשה - תמצאו את ההבדלים.
