כשרואים את הכאוס העקוב מדם בסוריה, מבטלים בתנועת יד את הברברים החיים סביבנו - ומברכים שאצלנו קיימת דמוקרטיה נאורה יחידה באזור. כאשר ההידרדרות הגיעה אפילו למדינה הערבית הגדולה והכי קרובה לנו ולמערב – מצרים, ברור לכל בר-דעת שהערבים הם אותם ערבים בדיוק כמו שהים הוא אותו ים.
במחשבה ראשונה ובסיסית, חשבתי בדיוק לפי השבלונות המקובלות עד שנפקחו עיניי, ומוחי החל פולט נתונים לא הכי שגרתיים. האמנם הם הברבריים הפרימיטיביים ואנו הנאורים התרבותיים?
תראו את המעגל עם דן שילון. מי היה שם?
דפני ליף הילדה המפונקת שהוכתרה על-ידי התקשורת כמנהיגת המחאה שאף אחד לא זוכר, ומולה
דנה אינטרנשיונל הזמרת שעשתה מעוף בינלאומי מרשים ומיוחד. זו מול זו, והופ... שימו לב לסיטואציה הרגעית שקרתה במעגל, דבר שהושתק מיד.
דפני ליף החלה מזמרת על המחאה שהרימה לארץ ולעולם, ודנה נכנסה לדבריה: "איזה מחאה? מה עשית? מה שיניתם? הכל נשאר אותו דבר ואת מספרת על מחאה?...". דן שילון המשופשף שהבין בהבזק רגע שהמלחמה האמיתית הולכת להרוס לו את המעגל ולהפוך אותו בפעם הראשונה אריתמטית לריבוע – שינה נושא ועבר למרואיין הבא...
את כל הדרמה הקטנה הזו שיכולה הייתה להפוך לצונאמי, אי-אפשר לגלגל במדינת ישראל הנאורה והתרבותית. כאן הכל מתנהל בקודים שונים ומוחלשים, לא כמו אלה אצל הברברים הפרימיטיבים מסביבנו.
אצלם לא נכנעים לכוח האמנם הערבים שההייטק אינו בשיא פריחתו אצלם, חסרי קודים תרבותיים לחיים אמיתיים? בדיוק ההפך.
בישראל, כל מה שיעשו ולא יעשו לנו המנהיגים הנבחרים והממונים – נקבל בהכנעה ולפעמים נעז להוציא קללה שקטה מבין שינינו... וזהו. בסוריה הם נלחמים ומתים על הכבוד. במצרים הם נלחמים ומתים על הכבוד. יורים בהם. הורגים אותם. שוחטים את ילדיהם. אונסים את נשותיהם... והם יוצאים נגד בגלים – כי אינם מוכנים שהכוח ינצח אותם.
כאן בישראל רואים את התמונות ומברכים על הגומל: ברוך השם שאין כאן התקוממות שחס וחלילה הייתה גורמת לקורבנות אומללים ומיותרים. המנהג לעצום את העיניים ו/או לכסותן בידיים הוא מטאפורה מצוינת למילים הבוקעות מהגרון העמוק שאינו מחובר לחלק האחורי של הראש...
כאן במדינת היהודים יודעים לשמר ולשמור על הדמוקרטיה. יש בחירות, עם הרבה ארגזי קולות קנויים בכסף, אבל התוצאה הסופית קדושה – עד כדי כך שמותר לממשל המושחת והידוע לשמצה לעשות בנו ובכספנו ככל העולה על רוחו.
בינינו - כל יום יש לפחות אלף סיבות בישראל לצאת לרחובות ולרמוס כל הנקרה בדרך. הזעם האמיתי האצור ונצור בלב רובנו מסוגל לנפץ את חומות האטימות הממשלתית בצורה כזו שנתניהו הנהנתן יזחל על ארבע וינבח בקשות ותחינות להפסקת אש.
אבל כאן מתגאים (תרתי משמע) בדמוקרטיה ובנאורות האזרחית. את הזעם יודעים הנאורים להפנות לעבר האישה, הילדים, השכנים, הנהגים... ורק לא נגד האשם האמיתי.
כאן בישראל יודעים לשמר את הכאוס האמיתי בתוך צנצנות אטומות, בדיוק כפי שעשינו זאת לשד העדתי – ולמרות שכל המערבולות הללו משתוללות בתוכן – אין רצון מינימלי להוציא את הכביסה המזוהמת החוצה, כי זה לא נאה ולא יאה...
תרבות מול תרבות.
במצרים ובסוריה הם נחשבים ברברים, ואצלנו מתורבתים...
