אחד אחד נדחקו הפוליטיקאים אל המיקרופון כדי להלל את חוק הספרות שרקחו. אחד ואחת סיפרו לנו שעד עתה גורלם של הסופרים היה רע ומר, אך מעתה ואילך, תחת שרביטם רב העוצמה של הפוליטיקאים, תהיה עדנה לסופרים בישראל. חסל סדר ארבעה במאה, חסל סדר שניים תמורת אחד. מעתה והלאה כל סופר יראה שמונה אחוזים מכל מכירה של ספר במחיר מלא, ומחיר זה יישמר במשך שתי תקופות הריון, שמונה-עשר חדשים, למען לא יהיה עושק הסופרים. חרפה היא לנו שסופרים נאלצים לעסוק בכל מיני מלאכות מבזות. אנו, עדת הפוליטיקאים שרוממות הספרות בגרוננו וחרב פיפיות בידנו, נדאג לכך שכל סופר יוכל לחיות בכבוד מעמלו הספרותי.
רק דבר אחד שכחו הפוליטיקאים. כיצד לכפות על הקוראים לקנות את הספרים החדשים הללו; כיצד לכפות על החנויות להחזיק את הספרים היקרים הללו; כיצד לכפות על הוצאות הספרים להוציא לאור ספרים יקרים שישבו על המדפים היקרים וימתינו לקוראים שישלפו את חבילות המוזמנים וכרטיסי האשראי, בימים אלה של מחאה חברתית על יוקר המחיה.
לא ולא אומר אחד הסופרים. לא זו הדרך. על ספר להיות מזון לנשמה כמו שלחם הוא מזון לגוף. על הספר להיות זול ונגיש לכל דכפין, לכל ילד עולל וזקן. וזאת מבלי לפגוע כמובן בשכר הראוי לסופרים שהם גיזת הזהב של המין האנושי האוניברסלי. וכדי שספר אכן יהיה זול, נגיש ואיכותי, יש להנגיש את הספרות דרך הקופה הציבורית שתסבסד את הספרות הראוייה לעם צמא הדעת, כמו התיאטרון, הקולנוע, כמו האמנות המסובסדת, שכולן מפיקים מרגליות שכל העולם מריע להן בתשואות חן-חן.
כמו בזאר באנטארטיקה ברור אפוא לאן הדברים מובילים - לעבר הקולקטיביזציה של הספרות, שבה הסופרים הנכונים, דרך הוצאות הספרים הנכונות, יקבלו מימון ציבורי על-מנת להנגיש לעם הנבער את הספרות הנכונה.
אלא שכך תיראינה התוצאות של חוק הספרות. ההוצאות הקטנות, המעטות שהיו מוכנות עד עתה לקחת סיכון על סופר או סופרת, ייעלמו, או ידרשו מן הסופרים את ההשקעה. ההדפסה הראשונה, היקרה ביותר, תהיה של 300 ספרים בלבד. הספרים הללו ישבו בחנויות במשך שנה ומחצה, וחלקם הקטן יימכר, רובם יעבור לחנויות יד שנייה. חנויות הרשתות הגדולות יצטמצמו או ייעלמו. מספר קטן של סופרים מוכרים, בעיקר מתורגמים, בעיקר ידוענים, יחצו את המכשלה של 18 חודש במחיר מקסימום לעבר ארץ המבטחים של ספרים במחיר השוק. האחרים יוציאו בהוצאה עצמית, או במרשתת, או שיוציאו למגירה. הספרים המעטים שישרדו יודפסו כעבור 18 חודש במהדורות יותר גדולות, במחיר של חמישה למאה, כמו ספרים פגומים. הכנסות הסופרים הידועים לא רק שלא יגדלו, הן יקטנו. למתחילים תהיינה הכנסות רק בדרכים שאינן דרך המלך, כמו מכירה עצמאית ודרך המרשתת.
שאלה של הדיוט לי: מי קבע שסופר הוא סופר? באיזה ספֵירה שמיימית נקבע כי סופר שהוא קודם כל חרש, בנאי, רופא, מהנדס, ארכיאולוג, צלם חתונות או חובשת קרבית, אינו סופר עד שלא יוכל להתפרנס מן הכתיבה? כמעט כל הסופרים הדגולים מימים ימימה היו בעלי מקצוע אחר, שכתבו מדם ליבם, מאהבת הסיפור, הטבע והאדם, ולא כיוון שציפו להתפרנס מן הכתיבה. כמו-כן, מי קובע מהי כתיבה הראויה לדפוס? כבר כיום לקובעי הטעם הטוב (ארביטר אלגנטריום בלטינית) של ההוצאות הממוסדות יש כוח רב מדי על החשיפה לציבור. מה יקרה לאחר הקולקטיביזציה של הסבסוד? ואין ספק שלאחר שחנויות הספרים תנטושנה, ושבוע הספר ייראה כמו בזאר באנטארקטיקה, יקומו הסופרים ויזעקו כי מטה לחמם נשבר, וכי הצדק דורש סבסוד של הספרות שלהם.
כלל נקוט הוא שכל דבר שאפשר לעשותו גרוע, ממשלה ומנגנון ציבורי יעשו אותו גרוע יותר. כך בשוק החלב, שעבור מוצריו אנו הישראלים משלמים פי-שניים מן האמריקנים, כך בבשר, כך בשטיחים. בכל מקום שבו יש התערבות ממשלתית, המחיר לצרכן בסופו של דבר עולה, והתמורה ליצרן בסופו של דבר יורדת. ואם בפריטים חיוניים כך, על אחת כמה וכמה - בפריטים בלתי חיוניים. ספרות היא מוצר שצריכתו תלויה לא בהכרח, אלא ברצון החופשי של הצרכן (חוץ מבמדינות רודניות). אין למדינה מקום בשוק זה. התמורה לסופר תלויה בכל הגורמים של השוק החופשי, כולל יכולתו לנהל משא-ומתן עם ההוצאה לאור ומערכת השיווק. כל כפייה תעוות את התוצאה הסופית באופן שיזיק לכלל השוק. כך בתיאטרון, כך בקולנוע, כך בכלל האמנויות. אמנות על כל צורותיה היא מצרך שאין בו כפייה, לא על היוצר ולא על הצרכן, ולמדינה אין שום זכות מוסרית לכפות עלינו את המוצר הרוחני על-פי כללים השאובים מארגז הכלים של הטוטליטריות.
הניחו לנו לסופרים להצליח או להיכשל. שחררו אותנו מחרצובות ההתערבות של הממשלה ושל קובעי הטעם הטוב של האליטות השליטות. מי שלא יצליח למכור את יצירתו בשוק החופשי, יהיה עליו, רחמנא ליצלן, להמשיך ולעסוק באוּמנותו.
