נגיעות בפרשה

74 מצוות מתוך 613 התרכזו להן בפרשת השבוע "כי תצא". אין לי יומרה להתמודד עם כולן, אלא בחרתי בנגיעות קלות. בימים שהמזרח התיכון רועד, וחיי אדם הם הפקר למאכלות דמים בשם האלוהים, מן הראוי שכל המאמינים בשמו ולמען שמו מכל דת, מכל לשון ומכל עם יקשיבו לרטט קול החסד והרחמים, לקול החנון - "כִּי יִקְרָא קֵן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ ... אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵּיצִים וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים ... לֹא תִּקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים...." בימים שהמזרח התיכון פוסע בנתיבי טבח יומיומי של ברואים בצלם - כשטובחים ונטבחים מדברים בשם אותו אל - ראוי לחזור ולשנות את התזכורת שהופיע בפרשת שופטים, מספר פסוקים לפני פרשת כי תצא - "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה הוּא". פרשת "כי תצא" צועקת מכל פינה קדושת חיים. גם אם בנינו גג, אנחנו נדרשים לבניית מעקה, מעקה שיבטיח את חיינו, כי "לֹא תָּשִׁים דָּמִים בְּבֵיתְךָ כִּי יִפּוֹל הַנּוֹפֵל".

מעקה של עשיית שלום

הפרשה צועקת לעברנו להקים מעקה של חסד, מעקה של רחמים, כי כולנו מועדים לנפילה. כי כולנו זכאים לחיים של צדק חברתי ושל שלום. כי כולנו זכאים לחיים בעולם לא מגורען ולא באיומי מלחמה מגורענת. למען החיים אנחנו חייבים לבנות מעקה של עשיית שלום ומניעת היווצרותו של בית מטבחיים הטובח יום-יום חיי אדם, וכשכל טובח מדבר בשם אותו אל. הברית הישנה בפרשת "כי תצא" היא אבן שואבת למאמיני כל הדתות, הנדרשים לשאוב ממנה את מידות של איפוק וריסון, כפי שעולים אלינו כבר ממילות הפתיחה של הפרשה "כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה". גם אם נגזר עליך כבר להילחם, עליך לשמור מכל משמר על צלם אנוש. אני מבקש לסיים בנגיעה אחרונה. משה בפרשה זו מצווה אותנו לא לחנך לשנאה. למרות העבר ההיסטרי הקשה שפקד את עמנו במצרים, העם נדרש לא לחנך לתעב את המצרי - "לֹא תְּתַעֵב מִצְרִי" (דברים כ"ג 8). לעם, שידע את הנוגש המצרי, לעם שחש על בשרו את צליפת השוט של מי ששעבדו, משה חוזר ושונה לא לתעב את המצרי והנימוק "כי גר היית בארצו". גם על הזיכרון ההיסטורי הקשה של התנכלות אדומית מתגבר משה בחינוך לערכים הומאניים - "לא תתעב את האדומי" - "כי אחיך הוא". נעים לכתוב שורות אלו , כשברקע הסימפוניה התשיעית של בטהובן.