הפסיכולוגיה הינה חקר נפשו והתנהגותו של האדם. נראה שהפסיכולוגיה המודרנית נדרשת לחקר השתעבדותו של הישראלי לאדונים חדשים, התבטלותו והתכנסותו בתוך עצמו כעבד נרצע שלהם.
מישהו מכיר את חוק היסוד "
כבוד האדם וחירותו" המהווה בסיס מרכזי לחוקה הישראלית שעדיין מתפלפלים לנסחה? לא רבים מכירים אותו, מעטים יותר משתמשים בו, ורוב ההמון המרגישים כעבדים לבטח אינם יודעים לא כבוד ולא חירות. כשקזבלן אמר בסרט המפורסם "בשביל כבוד צריך לעבוד" – מחלו הרוב על התענוג המפוקפק בעיניהם להתאמץ למען הכבוד העצמי וחירותם האלמנטרית. תופעה פסיכית זו הביאה רבים בקרבנו להרגיש ולהתנהג כעבדים של אדונים כאלה ואחרים – ומבחינתם עדיף מצב כזה על כל צורת חיים אחרת.
העבדות המוכרת לנו מספרי ההיסטוריה והסרטים – הייתה דרך חיים בה הלבן נגש בשחור ואלה לא נחשבו לבני אדם בעלי זכויות כלשהן. הכלבים החיים כיום בינינו מקבלים יחס אנושי הגדול באלף מונים ממה שזכו לו העבדים השחורים של פעם. אפילו רצועת הכלב נראית כצמיד וקישוט לעומת שרשראות הברזל שהוצמדו לרגלי העבדים. את העבדות הנוראה הזו עצרה מלחמת אחים עקובה מדם בין הדרום והצפון – אבל נפלאות דרכי עולם שהכנסנו אותה חזרה אל תוך חיינו - בהכנעה.
העבדות היום היא תולדה של הידרדרות נפש האדם לרמות של ביטול עצמי – והכל בלי שנראה ולו שרשרת ברזל אחת מהודקת לרגליו, ידיו או צווארו.
מי הם למעשה האדונים הרודים בעבדים הישראלים? התשובה נעה בכמה מעגלים, ומתברר שהאדונים אינם מעטים.
הדוגמה הצורמת ביותר והגורמת לבחילות וצרבות אצל המעטים שמצליחים לראות את בגדי המלך החדשים, הם נבחרי הציבור: ראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת. לכאורה נבחרו מתי-המעט הללו כדי להקל על חיינו ולשרת אותנו בתחומים שידינו הקצרה איננה משגת תוצאות. האבסורד הנורא בתזה הדמיונית הזו נמצא 180 מעלות במורד המציאות בה אנו חיים. במקום לדאוג לנו – הם דואגים בעיקר לעצמם. במקום לשפר את תנאי חיינו – הם מתרצים מחדליהם באילוצים ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם". בקיצור: גזע האדונים הללו שהרים עצמו מעם יונק את לשד עצמותינו והם כמלח על פצעינו. אם לא היה די בהתעללות זו של נבחרי הציבור בנתיניהם מרכיני הראש, הם גם אינם מתביישים ללעוג לנו ולנפנף מולנו בראוותנות חייהם ובני ביתם.
דוגמה קונקרטית יותר של אדונים ועבדים ניתן לראות במפלגה החדשה שקמה כביכול כתשובה לזעקה הציבורית הגדולה והתאווה הבוערת לשינוי ויציאה מעבדות לחירות: מפלגת "יש עתיד" בראשות האדון י. לפיד. ניתן לראות שאישים שהיו אדונים ועצמאיים במעשיהם ודעותיהם, שימשו כראשי ערים, שב"כ ואימפריות כלכליות – אטמו אזניהם משמוע, הניחו בד שחור על עיניהם, מיסמרו פיהם כדי שלא יוכלו לדבר ולהביע דעה – והפכו בן-לילה לעבדים נרצעים של אדון אחד שלא בחל בשום דרך משפילה כדי להצליף בהם כאילו היינו חיים בתקופות החשוכות ביותר של ההיסטוריה.
אותי זה לא מפתיע. המנטליות הישראלית להתבטלות מול מי שיש לו כוח ו/או הון גדול ו/או חיבור לשלטון המרכזי – משתלבת מצוין עם כל הערכים הבסיסיים שאיבדנו מהר מאוד ולאורך השנים, עד שכנראה הגענו למצב בלתי הפיך בו הישר הפך לעקום – וחס וחלילה להתנגד לאבסורד הזה.
כפי שכבר ציינתי, האדונים בסדר כזה או אחר ברשימת השולטים בנו הם כמובן אלה שבידם הכוח, ו/או הממון הרב שהגיע אליהם בדרך-כלל שלא בדרך הטבע. החיבור בין העשירים ונבחרי הציבור הדוק כמו עלוקה צמאת דם הנדבקת לגוף האדם ומוצצת את דמו בתאווה. אין ולא יכול להיות נתק ביניהם – שאז יפלו האחד אחרי השני – וייקברו זה ליד זה. ברית עולם זו בין האדונים הללו משאיר את יתר האוכלוסיה כעדר ללא רועה, ללא כוח, ובעיקר ללא תקווה – אותה תקווה שבהפוך על הפוך מבקשים נבחרי הציבור לטעת בך רק ערב בחירות.
העיתונאים כזן אדונים מיוחד המעניין בתופעת העיתונאים האדונים המנהלים את חיינו ברמה לא מוחלטת מעל או מתחת לנבחרי הציבור – הוא ננסיותם האמיתית למול צילם הענק כאילו מדובר בגוליית.
העיתונאים ידועים באבחנתם המפורסמת שלעולם לא ישכחו להזכיר לנו: "מה בכלל מבלבלים לנו במוח על כאילו כוחנו הסופרמני והאפשרות שנשנה משהו במדינה הזו? מי בכלל שם עלינו?".
האמת מחולקת לשתיים: זה נכון שאתה עיתונאי קטן שבעולם נורמלי היית רואה את גודלך האמיתי ומתנהג בהתאם, אבל הימצאותך במקום הנשלט על-ידי טייקון שאין מישהו חושד שאין לו אינטרסים משלו – מקנה לך את האפשרות ו/או מאלצת אותך להתנהג כפי שאתה מתנהג. כגודל לשונך התחובה עמוק באחורי נבחר הציבור – כך צילך הענק והמאיים כגוליית מעוות גם את חיינו.
העיתונאי הנמוך היושב על כסא גבוה ונכנס לכל סלון ישראלי בקלוז-אפ מרוח על כל המסך בעיקר בשעות שיא הצפייה, מהווה למעשה את האורים והתומים על כל מה שהוא מכתיב לנו בלי אפשרות לברור מזה את הנכון והרצוי.
העורכים והעיתונאים בוחרים בשבילנו את נבחרינו. הם
מבקר המדינה. הם הוועדה לבחירת שופטים. הם מנסחי התרבות שלנו (
האח הגדול כדוגמה). הם למעשה האדונים הכי גדולים שבמקרה הצנוע יהיו בחבילה אחת עם המושחתים נבחרי הציבור, ובמקרה הסביר יותר – המחליטים במקומם.
זה הזמן למרר על מר גורלנו, ואפילו עבדים נרצעים מסוגלים מדי פעם לסנן דבר או שניים מבין שיניהם: "עבד כי ימלוך". "השתן עלה להם לראש". "איך הפשפש עלה למעלה?".
אבל בישראל כמו בישראל, הצרות באות בצרורות – והכאב לא נגמר אלא מתחלף בעוד אחד. אפילו השדים נרתמים למערכה.
אמנון לוי העלה מהארכיון הישראלי מה שעולה בפעם המי יודע כמה – בכמעט כל רגע נתון: השד העדתי. רוב האוכלוסיה יודעת ומאמינה שיש שד כזה – ורק הגזענים יודעים לבטא זאת בברבריות העממית שלהם: לבן וטוב לו, שחור ורע לו. משהו כמו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. האם נכון לסווג את האשכנזי כאדם רע שבגללו לא נשאר מהעוגה שום דבר לספרדי? בוודאי שלא. כאן מתחילים להיכנס לעובי הבלאגן העדתי בישראל שעד היום שום מטאטא לא הצליח להעלים מתחת לשטיח.
האם באמת קיים שד עדתי המפר את האיזון בין שחור ללבן בישראל המקובצת והמקבצת גלויות? האמת? ממש לא. בדיוק כפי שנבחרי הציבור הפכו אדונים במקום משרתים, ובעלי ההון לבעלי האחוזות במקום להוות כוח המאפשר צמיחה כללית וכלכלית של כולנו במדינה החדשה – כך גם הוחלט שלשחור יהיו רגשי נחיתות ובמקום לבחון איש את רעהו על-פי הכישורים, בישראל כמו בישראל – רק הקישורים עובדים.
האדון שאנס את שפחתו – אז כמו היום בכל תקופה וצורת השתיקה שלה – אבל תמיד היה ברור מי האדון ומי השפחה או העבד. מקרה הנשיא לשעבר האנס המורשע קצב יכול לתמצת את כל התורה על רגל אחת: שד עדתי שהוכנס בידי בעלי שררה וכוח מושחתים לתוך בקבוק שנזרק לבית הנשיא, נתן עוצמה דמיונית ליצור רפה-שכל עם מחלות נפשיות כרוניות – והכתירו כמלך המתהלך בחצר הארמון בו איש מן הישוב אינו יכול לגעת בו.
אחת המסקנות הכי דביליות וברורות שניתן לנסח מכל העובדות המוזרות הללו ששטחנו עד כה – שרק דבר אחד יכול לשלוט: הכוח. כעת תן את הכוח למי שלא מגיע לו – והנה התוצאה הכאוסית בדיוק כמו סודה קאוסטית: הרס, ארס, הרס וארס.
נבחר ציבור המשתמש בכוח שניתן לו בזכות בחירתו והמנדט הציבורי אותו הוא אמור לשרת, ההופך אותו לקרדום לחפור בו ואחר-כך לבנות עליו ארמון מזהב לעצמו – הוא הבעיה.
שוטר או חייל שאיננו אדם עם כישורים אישיים להיות בכוחות הביטחון השומרים על האזרחים חסרי ההגנה – ובעזרת מדיו, תעודתו ואקדחו מפחיד ומאיים כי האגו שלו חשוב יותר מתפקידו – הוא הבעיה.
טייקון שעושה כסף מעוד כסף שלווה מבנקים שאנו מממנים כי אי-אפשר בלעדיהם, הבונה לעצמו ארמון בכל עיר בדיוק כפי שהימאי השאיר נערה בכל חוף, ואינו רואה צורך להיות חלק מהחברה בצורה שוויונית ועם יריעה החובקת כמה שיותר את חסרי הכוח בחברה הישראלית – הוא הבעיה.
הלבן שאינו רואה את השחור כשווה לו למרות הבדלי הצבע החיצוני – הוא הבעיה. במאמר מוסגר אני חייב להביע פליאה: מי קבע שהלבן יפה יותר או איכותי מהשחור? מבחינתי, השחור היה תמיד יפה יותר בעיניי – אבל מעולם זה לא השפיע על מאזני ההבחנה בכל דבר שדרש הכרעה עניינית.
שאלת השאלות נשארת בעינה – למרות שכבר הפכה רטורית:
למה איננו מורדים? למה העבדים אינם קמים על אדוניהם ויוצאים לחופשי? בגילוי נאות אסכם; העניין נחקר על-ידי מכל כיוון אפשרי, לאורך שנים רבות, ובכמעט כל כלי שניתן להשתמש בו: הישראלי מעדיף להיות עבד נרצע והכל רק כדי לשמור על "שלום בית"... בלי שיידע שהבית היחידי שהוא צריך לתכנן ולבנות – הוא תיבת נח...
