את העלילה נגד השופטים
צבי סגל,
משה דרורי ו
יורם נועם - כאילו הכריחו קטינה קורבן אונס לשחזר באולמם את המעשה - יצרה עו"ד רוני סדובניק-אלוני. היא הגישה את התלונה נגדם, והיא אשר רצה לאמצעי התקשורת כדי לספר עליה, תוך מסירת פרטים האסורים בפרסום מתוך דיון שהתנהל בדלתיים סגורות.
זו לא הייתה סתם עלילה; זה היה סיפור שאין לו ידיים ורגליים, שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. וזה היה נגד שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים. נכון, סדובניק-אלוני הסתמכה על לקוחותיה - הנערה ואימה - אבל היא כנראה לא טרחה לברר אפילו את העובדות המינימליות. היא לא ידעה שהמשפט הוקלט ולא הוקלד. היא לא ידעה באיזה שלב של העדות הושמעה כביכול הדרישה הזאת. היא התעלמה מהעובדה שלקוחתה הייתה מיוצגת בידי עורכת דין שנכחה באולם. היא התעלמה מהעובדה שלקוחותיה "נזכרו" בסיפור רק אחרי חמש וחצי שנים.
סדובניק-אלוני אוהבת תקשורת. מאוד אוהבת. היא כנראה מאמינה באימרה ההוליוודית: לא משנה מה אתה כותב עלי, כל עוד אתה מאיית נכון את שמי. לכן, דומה שגם קביעתו הנחרצת של הנציב
אליעזר גולדברג בנוגע לתלונת השווא שהגישה, לא ממש מטרידה אותה. עובדה: היא לא טרחה להגיב, ובוודאי שלא טרחה להתנצל בפני השופטים שהכפישה.
עיון באתר של סדובניק-אלוני מגלה, שאשת האשכולות הזו מתיימרת להבין כמעט בכל. היא מרצה על דיני עבודה, עבירת השוחד, הטרדות מיניות, יסודות המשפט הפלילי, נשים בפוליטיקה הישראלית, סחר בנשים, שימוש בנשים בפרסומות, התנכלות תעסוקתית, שיפור מעמדן הכלכלי של נשים, אלימות ילדים ועוד. היא עוסקת בלובינג בכנסת, מגישה תביעות ייצוגיות (אם כי החלק הזה של האתר ריק משום מה) ואפילו מעניקה ייעוץ תקשורתי. עם כל כך הרבה פעילויות, מה הפלא שאין לה זמן לבדוק כמו שצריך לפני שהיא מכפישה שופטים בפומבי?
אם כבר מדברים על האתר של סדובניק-אלוני, הנה כמה פנינים שמצאתי בו. תראו כיצד מתבטאת אותה עורכת דין, המניפה ברמה את דגל השוויון: "הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא יגיע לעולם לידי סיום כל עוד בשני הצדדים מושכים בחוטים גורמים קיצונים דתיים-אצלנו אלו החרדים (כת גזענית המאמינה בעליונותה על פני שאר בני האדם) וחלק מהמתנחלים, פנאטיים לאומנים שמקדשים בשם האל את האדמה וברשות הפלשתינית אלו החמאס והאיסלאמים". טוב, תמיד ידענו שלאבירי
חופש הביטוי מותר להשמיץ את מי שמולם.
הגברת היא כנראה גם חוקרת שואה מדופלמת, משום שאחת מההרצאות שהיא מעבירה עוסקת ב"שעבוד מיני בכפייה של נשים יהודיות בשואה". לדבריה, "העדויות הקשות ההולכות ומצטברות בפרויקט התיעוד הבינלאומי 'סודות', מצביעות על תופעה מזעזעת של פגיעות מיניות בילדות, נשים ונערות יהודיות כחלק מהשמדת העם היהודי והשפלתו. שואה זו של הנשים היהודיות מושתקת כבר שנים רבות בידי הממסד הממונה על כתיבת ההיסטוריה של השואה. זאת מתוך תפיסה מיושנת לפיה, הנצחת זכר התופעה פוגעת בכבוד הנספים והניצולים. סוג הנמקה מקומם המוכר לנו מהטלת האשם בקורבנות תקיפה מינית במקום הטלתו על הפוגע".
אז ככה: העדויות על ניצול מיני של נשים בשואה ידועות מזה שנים ומופיעות בספרות המחקרית. אין "ממסד הממונה על כתיבת ההיסטוריה של השואה", פשוט אין. חקר השואה נעשה בידי מאות ואלפים בכל רחבי העולם, ומלווה בהרבה ויכוחים ודעות מנוגדות. אבל, שוב: כאשר עוסקים בכל כך הרבה דברים, למי יש זמן לדבר טיפשי כמו העובדות?
