המשבר במצרים הולך ומעמיק, והצדדים לסכסוך מתחפרים בעמדותיהם יותר ויותר. האבידות בנפש בקרב תומכי מורסי ובקרב אנשי הצבא גורמות לשני הצדדים לחשוב מהלב, לא מהראש. שני הצדדים חושבים במושגים של "אנחנו עוד נראה להם" ו"נשבור אותם", הזירה הציבורית המצרית מתרסקת, נציגי חברות זרות עוזבים בהמוניהם, וכולם מאשימים את כולם במצב העגום.
סגן הנשיא, מוחמד אלבראדעי, התפטר וברח לחו"ל, כי הוא רואה לתוך איזו ביצה של דם, אש ודמעות מתדרדרת מצרים, כשעשרות אנשים נהרגים ברחובות בכל יום, הכלכלה קורסת, והפתרון לבעיותיה של המדינה נראה כיום רחוק יותר מבעבר. יש אפשרות שעל בריחתו ממצרים ומאחריות, יועמד אלבראדעי לדין על בגידה.
הצבא עצר לשבועיים את מוחמד בדיע, המדריך הכללי של תנועת "האחים המוסלמים", בחשד שהסית את ההמונים לאלימות והרג. אם הוא אכן יועמד לדין, סביר מאוד ש"האחים" ותומכיהם לא יצפו במתרחש בחיבוק ידיים, אלא ישטפו את המדינה בגל נוסף של אלימות.
תופעה נוספת, חמורה מאוד, המתרחשת בימים האחרונים, היא הרס מוזיאונים ושוד עתיקות. חלק מהשודדים גוזלים מוצגים במטרה למכרם בשוק השחור לאספנים תמורת הון עתק. עיקר המוצגים הם מטבעות זהב רבות, פסלים וסרקופגים שנמצאו בקברים עתיקים מימי הפרעונים. אולם לשוד מתלווה תופעה נוספת: הרס מוצגים, ונדליזם לשמו, שנובע מהשנאה העמוקה שרוחשים מוסלמים קיצוניים לתרבויות שקדמו לאיסלאם, ובעיקר התרבות הפרעונית הנתפסת באיסלאם ככפירה. דבר דומה ראינו במארס 2001 באפגניסטן, כשאנשי טליבאן הרסו שני פסלי בודהה ענקיים בעמק במיאן.
הזירה הבינלאומית גם היא עוברת טלטלה רבתי: תוכניתה של ארצות-הברית להשליט את "האחים" נכשלה, אבל הבית הלבן ומחלקת המדינה ממשיכים לפרסם הודעות תמיכה בהם והתנגדות למהלכי הצבא, כולל למעצרו של בדיע. יש אפשרות שחוסני מובארכּ ישוחרר לחופשי מכלוב הנאשמים, ומי שייכנס אליו כנראה יהיו ראשי "האחים המוסלמים" -
מוחמד מורסי ומוחמד בדיע. נראה כאילו שבוושינגטון נרדמו ב-30 ביוני ועדיין לא התעוררו לראות את המצב החדש.
הגנרל סיסי וחבריו אינם נכנעים ללחצים האמריקניים. למרות הקשר הטוב בין הצבא המצרי וארה"ב, מסרב סיסי להרים את הטלפון כשאובמה מצלצל, וכשהאמריקנים מפרסמים הצהרות המתנגדות לצעדי הצבא, סיסי מתרגז ומעדיף את האינטרס המצרי כפי שהוא מגדיר אותו על האינטרס המצרי כפי שאובמה מגדיר אותו. כשסיסי רואה את הכשלונות הגדולים של מדיניותה המזרח תיכונית של ארה"ב בעירק, אפגניסטן, לוב ואירן, הוא מבין שכדאי לו לשמור את האמריקנים רחוק מהנעשה במצרים, לפני שמדינתו הופכת לחוליה נוספת בשרשרת הכשלונות הללו.
אלא שגם סיסי לא יוכל לאורך זמן לבלום גלי טרור העלולים להביא את מצרים למצב של סוריה או עירק. שכנותיה של מצרים - לוב וסודן - כמו גם חצי-האי סיני מלאים בכלי נשק מכל הגדלים והסוגים, והגבול עמם ארוך ופרוץ. מצרים עלולה להיות אבן שואבת לג'יהאדיסטים של כל העולם המוסלמי שיבואו כדי להשליט על המדינה את האיסלאם על-פי שיטתם, בדיוק כפי שעשו באפגניסטן, בעירק, בסוריה ובלוב. גם מצרים עלולה להפוך ל"אינטרנציונל טרוריסטי", שיתאפיין במכוניות תופת, פיגועי התאבדות, חיסול בכירים, התקפות על בסיסי צבא, רכבות, גשרים (ויש כאלה רבים מאוד במצרים), קווי חשמל וסכרים. הארץ עלולה להפוך לגיהינום לתושביה, ובעיקר לקופטים הנוצרים, שכבר כיום תוהים איך להמשיך לחיות במדינה שתוך שבוע נשרפו בה כ-60 כנסיות, והקלה אינה נראית באופק.
סיסי מתמקד באינטרסים של מצרים מעניין לראות איך העולם מסתדר, עם סיסי ונגדו: בראש מתנגדיו עומדת ארה"ב, או ליתר דיוק הנשיא אובמה ומחלקת המדינה. רבים אחרים בארה"ב דווקא תומכים בצבא ובצעדיו נגד "האחים המוסלמים". ישראל תומכת בצבא, ואילו לדעתה של אירופה, הצבא נקט צעד אנטי-דמוקרטי בסלקו את "האחים" מכס השלטון. אובמה, מחלקת המדינה ואירופה רוצים דמוקרטיה בכל מחיר, גם במחיר של העברת השלטון - באמצעות בחירות דמוקרטיות כמובן - לגוף איסלאמיסטי שאינו מייחס משקל לשום ערך מערכי הדמוקרטיה: שלטון החוק האנושי, הפרדת רשויות, זכויות מיעוטים, זכויות נשים, חירות הדיבור, חירות התקשורת, חופש התארגנות, חופש דת וחופש מדת. סיסי יודע יותר טוב מהם מה נכון למצרים ומה לא.
ארדואן - בעל בריתו של מורסי ואנטי-יהודי משכבר הימים - מגלה לעולם כי ישראל היא העומדת מאחורי המהפכה נגד "האחים" שלו, ומקבל מקלחת של צוננים הן מארה"ב והן ממצרים. תיאוריית הקונספירציה המעורבת ברמיזות מתוך "הפרוטוקולים של זקני ציון" מדברת מגרונו בקול ברור וחזק. אחרי דבריו אלה, מן הראוי כי ראש ממשלת ישראל ישקול מחדש את ההתנצלות לטורקיה על אירוע המרמרה.
אבל המעניינת ביותר היא עמדת סעודיה: זו תומכת בצבא ובגנרל סיסי ומתנגדת לשלטון "האחים המוסלמים". סעודיה גם מוכנה להחליף את הסיוע הכספי האמריקני, אם ארה"ב תעצור את התמיכה במצרים ובצבאה בגלל סילוק מורסי. זוהי הבעה מוצהרת וחוצפנית של עמדה המנוגדת לזו של נשיא ארה"ב, שסעודיה אינה מהססת לנקוט בשל שתי סיבות חיצוניות: הראשונה היא תחושתם של הסעודים כי אובמה אינו מבין דבר בהלכות המזרח התיכון ומעדיף ללא נימוק משכנע את "האחים המוסלמים" על פני הגופים האחרים, והשנייה היא שהסעודים כועסים על אובמה על שלא נקט צעדים אפקטיביים נגד תוכנית הגרעין האירנית, המפחידה את הסעודים אולי יותר מאשר את הישראלים.
אבל הסיבה העמוקה לשנאה הגדולה בין סעודיה ו"האחים" היא תרבותית: סעודיה היא ווהאבית סלפית, ואילו "האחים" דוגלים באיסלאם פוליטי מודרני. כלומר, "האחים" מבקשים להתאים דת שנוסדה במדבר של המאה השביעית לחברה ולמדינה של המאה ה-21, ואילו הסלפים מעוניינים להתאים חברה ומדינה של המאה ה-21 לדת המייצגת את תרבות המדבר במאה השביעית. אין דרך לגשר בין שתי הגישות התרבותיות המנוגדות הללו, ולכן סעודיה הסלפית מעדיפה שלטון צבאי חילוני על פני שלטון איסלאמיסטי בסגנון מודרניסטי המנוגד לסגנון הסלפי שלה.
הפוך על הפוך כאן המקום לשאול מה טוב לישראל, ואיך ישראל יכולה, אם בכלל, להשפיע על המתרחש במצרים.
למזרח התיכון יש מספר מאפיינים. אחד מהם הוא שישראל נתפסת כישות בלתי לגיטימית, ובשל כך, גורם שישראל תומכת בו, מאבד לגיטימציה. לכן, אם ישראל רוצה לחזק צד א' בכל סכסוך במזרח התיכון, עליה להכריז שהיא תומכת בצד ב'. כך צד ב' יאבד לגיטימציה ואילו צד א' יתחזק. הדברים נכונים גם לגבי ארה"ב.
מאפיין נוסף הוא הדינמיקה של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והדברים נכונים ביתר שאת מאז שהחל "החורף הערבי", שהידיד של אתמול הופך ליריב של היום, והאויב של היום יכול להיות החבר של מחר. צבא מצרים היום נראה כמי שיש לישראל אינטרס שיצליח במאבק על מצרים, ולכן יש היגיון בסיוע לו בבירות העולם. אבל מחר בהחלט עלול להיות שצבא זה יעביר כוחות גדולים לסיני, בניגוד להסכם השלום, בטענה של "מלחמה בטרור". הוא גם יכול להכריז על השעיית הסכם השלום, כדי להרגיע את הרחוב המצרי. גם אז נגיד שזה צבא ידידותי?
לא ניתן להפריז במידת הנזק שמסבים הדיבורים הפומביים על "האינטרס הישראלי בשמירה על הסכם השלום". אויבינו מבינים מכך שזוהי נקודה שבה הם יכולים ללחוץ עלינו, היות שיש בקרבנו אלה המוכנים לתת הכל תמורת נייר שכתובה עליו המילה "שלום", ולמענו הם אפילו מוכנים שייפלו "קורבנות שלום". אנו במו-פינו מעלים את מחיר השלום לרמה שאיננו מסוגלים לשלם עבורו.
מסקנה מכל האמור לעיל היא שעל ישראל לתמוך בידידיה מאחורי הקלעים, לא מול הזרקורים והמיקרופונים. אף אחד אינו באמת אוהב אותנו באזור הזה, גם אם נתמוך בו. פעילות חשאית לא "תשרוף" את ידידינו בגלל שיתוף הפעולה שלהם עמנו, ואנו לא נעמוד בפני "פדיחה" כשיתברר כי מי שתמכנו בו, כמו הנוצרים בלבנון, תוקע ללא היסוס סכין בגבנו.
