הֶאֱמֵרְתָּ וְהֶאֱמִירְךָ כִּי תּבוֹא אֶל הָאָרֶץ וְהֶאֱמַרְתָּ אֶת אֱלֹהיך וֶאֱלֹהִים הֶאֱמירְךָ כְּעַמּוֹ לְכֹל דּוֹרוֹתֶיךָ זֹאת שְׁבוּעַת אִמוּנִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֶאלֹהָיו וּבִלְבַד שֶׁקִּיֵּם חוֹקָיו מִצְווֹתָיו וּמִשְפָּטָיו זְה אֲשֶׁר צִוָּה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים חֲיֵֵי בַּמְּצִיאוֹת וְלֹא בַנֶּעְלָמִים וְלֹא לַעֲסוֹק בַּנִּסְתָּרִים לִקְרַאת יוֹם הַדִּין עֶת אֶת עַמּוֹ הַשׁםֵ יָדִין הַכֶּה בְּסֶּתֶר לִבְךָ עַל חֶטְא וְעַל פְּשָׁעִים קוּם קְרַא בְּתַחֲנוּנִים וּדְבָרֶיךָ נִשְׁמָעִים ּבְבַקָּשַׁת סְלִיחָה לְךָ נֶעֱתָרִים בְּאֵלוֹל עֲדֵי יָמִים נוֹרָאִים קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים לחקוק את דברי התורה הזאת בסלע כמעט ואין פרשה מאז מתן תורה לישראל החל ממעמד הר סיני עד לסוף ספר דברים שלא חזר הכתוב וצווה עלינו לקיים את הכתוב בה. והלא הכתוב בה הוא התהוותם של בני יעקב -בני ישראל לעם ישראל, ונכונותם שנתגלתה במדבר לקבל את התורה בְּאָמְרַם "נעשה ונשמע" כי מי לא יודע שמה שיהיה כתוב בתורה אלה עקרי המוסר הצדק ועשית משפט שבראשו יעמדו שופטים נקיי כפיים וברי לבב. הדבר כתוב בצורה כזאת שחוק יסוד השפיטה והשופטים , לקוח מן המקור הזה. כמובן שהתורה כוללת בעיקר חוקים ומשפטים ודרכי התנהגות של הפרט בחברה ויחס אדם אל זולתו-חברו אחיו ושונאו ואפילו לחיה. הדברים האלה כאילו הומצאו על-ידי מחוקקים מעדנים שונים ושיאם במהפכה הצרפתית, אבל לא הם כולם מן המקור הזה, שניתן לנו וקבלנוהו בלי תנאי. האמור בתורה טוב לכל עידן ועידן . רבים הם המנסים להטיף לאותם דברים כאילו שאבו אותם מעולם האמת ומידיעתם ודעתם אלא שזה לא כך הם מצויים בתורה עצמה. לא בכדי הפרשה מְצַוָּה : והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היו בהר עיבל ושדת אותם בשיד (כז/ד)...וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב (כז/ח)
בלשון רגילה אפר לומר כך: לחקוק את דברי התורה הזאת בסלע ולמד את מהותם ומשמעותם את העם - באר היטב . לא בכדי קם דור שלא קמו מתוכו חכמים שפרשו את הכתוב ובארו אותו היטב, כדי שהעם ילך ככתוב בתורה באמונה , ביושר , ובעשיית הטוב לזולת, למען ייטב לך.
בבואך ארצה דְּאַג לַלֶוִי,לַגֶּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה מה מבקשת התורה מעם ישראל כאשר בא אל הארץ המובטחת לאבותיו ולו , שיזכור כי הוא יצא ממצרים מבית עבדים שם עינו אותו המצרים עד שצעקת ישראל הגיעה אליו והוציאם ממצרים באותו ובמופתים והביאם אל הארץ , המתוארת כארץ זבת חלב ודבש. לא ממש ימצאו זבת חלב ודבש מן המוכן, על ישראל להתיישב בארץ בנחלה ולזרוע ולשבח את הארץ ולהוציא תנובה ממנה שתהא כל כך טובה כ"זבת חלב ודבש". התנובה שיוציא האדם מישראל מן האדמה שקבל, היא לא רק להנאתו ולהנאת בני ביתו בלבד , אלא בראש ובראשונה עליו להפריש חלק מתנובת אדמתו ומן החי שיש לו מעשר או עשירית מתנובת משקו, כדי לתת את המעשר לַלֶוִי,לַגֶּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כי הלוי לא יקבל נחלה כי הוא יהיה מתפקד או מגויס כל יוצא צבא בן עשרים ומעלה, כפי שנאמר בפרשות הקודמות לזאת הפרשה , להיות צבא משרתי בקודש , ולכן צריך לדאוג שיהיה לו ממה להתקיים. (זה המס דאז). אשר לגר הרי את ארצו ירשת וזכרת כי היית גר , תן גם לגר להתקיים, והיתום והאלמנה שאבד להם מפרנסם דאג להם. לכן נאמר: ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם.(כו/ב). וזכור כי תבוא אם הלוי הגר , היתום והאלמנה לא יבואו אל המנוחה , גם אתה לא תגיע אל המנוחה והנחלה. לכן אמר משה : בינו בוערים . כי לכך נתן ה' לכם , לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע .
התפילה וערכיה ומשמעותה מבחינים בשלוש משמעויות לתפלה האחת כאשר אדם מתפלל לא לשם השגת צרכיו האישיים ואף לא במסגרת הכלל , זו תפילה לשם שמים . משמעות תפילה זו , היא בעצם אוניברסאלית בה הוא מבקש שהשם יתברך שישוב למלוך על כל העולם כולו ולתקן מלכות שַׁדַּי. השנייה: כאשר האדם מישראל מתפלל למען עם ישראל ולמען האדם בכלל . זו דרך לתקן עולם ולהביא רוחה לאדם ועל-ידי כך גם המתפלל נהנה. השלישית היא כאשר המתפלל איננו רואה דחף כלשהו להתפלל , ואם עושה זאת הרי זאת בגלל השגרה וזה איננו רואה פגם באי קיום התפילה, זה איננו הרשע אליו מתכונים בדרך כלל. על סוג זה של מתפלל . הדברים בקשר לכך לקוחים מן התפילה עצמה : תפלה לעני כי יעטף ותפלת הערער ולא בזה את תפלתם.(תהילים קב/יח) כידוע הערער הוא סוג שיח קוצני השימוש בו בתהלים הוא למליצה לאדם המתייסר וניתן גם לתת לזה משמעות של תְּפִלַּת אדם "ערירי" . דווקא תפילת הערירי או הערער , היא תפילה למלכות השמים , כי איננה מבקשת למען עצמו ולמען העם כלו, זו דאגתו היחידה להאדיר מלכות שמים.
התורה נתנה על יד משה לקהלת יעקבהם ישראל התורה איננה מותירה מקום לספק, כי כל אחד ואחד מעם ישראל מחויב בקיום התורה, אם לא כן עליו לשאול את עצמו מה הוא עושה כאן בארץ שרבים מן האמות טוענים זכות עליה. התוכחה שהפרשה הזאת מכילה , נוגעת ממש להתנהגות האדם בארץ ולא מחוצה לה. התוכחה הזאת מפי משה אל העם , היא מעין חזרה על אשר כבר נאמר לישראל על-ידי הקב"ה בדבר הר הברכה גרזים והר הקללה עיבל (ראה יא/כט) הפעם משה נוקב בשמות ששה שבטים : שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין שיאמרו את הברכה בקשר להר המסמל - גרזים את הברכה וששה שבטים: ראובן וגד ואשר וזבולון ודן ונפתלי שיאמרו את הקללה בקשר להר המסמל את הקללה-עיבל. והוא אומר לעם : הַסְכֵּת וּשְׁמַע ישראל היום נהיית לעם ה' אלהיך. (כז/ט) זאת על-רקע מסירת התורה לכהנים וללויים כאמור: ויתנה (התורה) אל הכהנים בני לוי (לא/ט) באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבנו,אף אנחנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך על כך ושמח משה ועל זאת אמר להם: היום הזה נהיית לעם. אבל בסיום הפרשה , חוזר ומוכיח את העם בְּאָמְרוֹ להם: ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואָזְנִַים לשמוע (כט/ג) אם כן מדוע נמסרה התורה לכהנים כפי שנאמר כאן אם מוטלת חובה על כל אחד לקיים את מצוותיה. והרי נאמר: תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב . לנו לכל ישראל ואין מונופול על התורה לשום אדם יהא רב חשוב אשר יהא , התורה היא של כל העם היא מורשה לכל קהלת יעקב -הוא ישראל . ושוב נזכיר כי האמירה בפרשה ,אולי זו הפעם השלישית בתורה והייתם לי סגלה מכל העמים (בשמות יט' ה) או עַם סְגֻלָּה , כי השם בחר בעם זה כי הוא העם היחיד "הַמְסֻגַּל" לקבל ולקיים את מצוות התורה. וכפי שאמרו אבותינו על קיום מצוות התורה:
הוי רץ למצווה קלה כחמורה ובורח מן העבירה. שמצווה גוררת מצווה, ועברה גוררת עברה.( פרקי רבות ד ב.
הֱיֵה זָהִיר בְּפֵרוּשׁ הַתּוֹרָה וּרְאֶה בָּהּ כִּמִשְׁנָה סְדוּרָה שֶׁעִקָּרֵיהָ צֶדֶק חֶסֶד וְאֱמֶת שִׂימָהּ מוֹרָשָׁה דַרְכְךָ תְּנַוֵּט הִיא קִנְיָנוּ שֶׁל כֹּל יִשְׂרָאֵל גָּם לַשּׁוֹמֵר וְגָם לְמִי שֶׁחִלֵּל הָאֶחַד עַל גְרִזִּים הִתְבַּרַךְ וְחוֹטֵא מְקֻלַּל שֶׁדַּרְכּוֹ שֵׂרַךְ כִּי תָּבוֹא חוֹבָה לָבוֹא כִּכְלַל כִּי עַל כֵּן עַל שִׁיבָה נִתְפַלַּל כִּי קִיּוּם יִשְׂרָאֵל הוּא כָּאן עָלֶיהָ אָמַר מֹשֶׁה"וָאֶתְחַנַּן" אִם לֹא יֵשֵׁב בָּאָרֶץ פּוֹגֵם שֶׁמִּצְוַת תְנוּבָתָהּ לֹא קִיֵּם יְהֵא זֶה רַב יְהֵא זֶה מָשִׁיחַ זֶה הָאִישׁ שֶׁמּשֶׁה מוֹכִיחַ