פטור מאגרה בדיעבד

פרשה שנדונה לפני כב' הרשם מרזל (כיום שופט ביהמ"ש המחוזי), מותירה טעם רע של עיוות דין. זוג עובדים זרים מאתיופיה הגיש עתירה לבג"ץ נגד גירושה של האישה מהארץ. העותר שילם אגרת פתיחת תיק, והוצא צו ביניים לפי בקשתו שאוסר על הגירוש. לאחר העתירה הודיעו השלטונות שהאישה לא תגורש מיד ויינתן לה פרק זמן להסדיר את ענינה. בעקבות כך העתירה התייתרה ונמחקה. העותר ששילם עבור האגרה ממיטב כספו הגיש בקשה להחזר הכסף. לטענתו שילם יש מאין. הוא אדם חסר אמצעים שעובד בשכר מינימום, ושילם את האגרה כי העתירה הייתה דחופה, ולא יכול היה לבזבז זמן ולהמתין לדיון בבקשה לפטור מאגרה. הרשם הנכבד דחה את הבקשה על הסף. לטענתו אין לו סמכות לדון בבקשה לפטור מאגרה בדיעבד, שהוגשה לאחר שהאגרה שולמה, וזאת גם אם טענות העותר צודקות ואין לו יכולת כלכלית לעמוד בתשלום, כיוון שתקנות האגרות לא מאפשרות זאת. הרשם הנכבד מנתח באריכות את התקנות ומגיע למסקנה שמי שרוצה לבקש פטור מאגרה, חייב להגיש את הבקשה יחד עם כתב הטענות הפותח את המשפט. העובדה שיש מצבים בהם אין זמן להגיש בקשה לפטור מאגרה, לא נעלמה מעיניו, אך לטענתו זה הדין, ואין מה לעשות ( למה אספה נ' שר הפנים) . עם כל הכבוד ההחלטה חסרת שחר. אומנם כן, אין בתקנות הוראה שמתייחסת לפטור מאגרה בדיעבד, לאחר שהאגרה שולמה, אבל סמכותו של הרשם מעוגנת בראש וראשונה בחוק בתי המשפט, ולא בתקנות האגרות. ס' 90 (4) לחוק קובע כי רשם רשאי לדון בעניינים אלה- "החזרת אגרות בית משפט ששולמו בטעות או מחמת שומת-יתר או מסיבה אחרת". הנה כי כן, מי ששילם אגרה בגלל שלא יכול היה עקב דחיפות הענין להגיש בקשה לפטור מאגרה, יכול לקבל בחזרה את כספו. מדובר בהוראה שקבועה בחקירה ראשית, וגוברת על התקנות שהן חקיקת משנה. אין בהחלטת כב' הרשם שום איזכור לחוק. מדובר בטעות משפטית גלויה על פניה. יתר על כן, רשמי ביהמ"ש העליון, חוזרים על הפסיקה המוטעית, ודוחים כדבר שבשיגרה בקשות לפטור מאגרה בדיעבד, בהתבסס על הדברים המוטעים שקבע כב' הרשם.