לפי החוק כל עורכי הדין בישראל כפופים לדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. עורך דין שביצע עבירה על כללי האתיקה המקצועית או שנהג בדרך שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, צפוי לעמוד לדין משמעתי. אך כפי שיתברר להלן, יש שווים ויש שווים יותר.
ס' 79(ב) לחוק לשכת עורכי הדין קובע - "בכל עת עד להכרעת הדין בבית דין משמעתי מחוזי רשאי היועץ המשפטי לממשלה להפסיק הליכים בשל עבירת משמעת של חבר הלשכה המשמש בתפקיד מתפקידי השירות המשפטי של המדינה כשהעבירה נעברה במילוי תפקידו או בקשר לתפקידו; הפסקת ההליכים תהיה בהודעה בכתב לקובל, ואם התחיל הדיון — גם לבית הדין המשמעתי; הוגשה הודעה כאמור יופסקו ההליכים, ומותר לחדשם משבוטלה ההודעה."
במלים פשוטות - ליועמ"ש יש סמכות לבטל הליכים משמעתיים נגד עו"ד מפרקליטות המדינה, גם אם עבר עבירת משמעת.
לדוגמה - תובע שמוסר לביהמ"ש מצג כוזב שעלול להפליל את הנאשם על לא עוול בכפו, ולשכת עורכי הדין מעמידה אותו לדין, יכול לצאת "נקי" מהפרשה אם היועמ"ש יפעיל את סמכותו ויפסיק את ההליכים.
סמכות זאת הופעלה לגבי עו"ד יהודה שפר, שהוא כיום המשנה לפרקליט המדינה. הנ"ל נמצא אחראי למסירת מצג כוזב בבג"ץ ולשכת עורכי הדין החליטה להגיש נגדו קובלנה לביה"ד המשמעתי. היועמ"ש לממשל הדאז, כב' השופט רובינשטיין, הפעיל את סמכותו והורה לעכב את ההליכים נגד שפר, ביומו האחרון כיועמ"ש וערב כניסתו לתפקיד שופט ביהמ"ש העליון.
וכך נסללה דרכו של שפר לתפקידים בכירים בשירות הציבורי.
מדובר בחוק שערורייתי ואילו הייתה חוקה בישראל היה נפסל ללא ספק.
ראשית, החוק פוגע בעיקרון השיויון. החוק יוצר שני מעמדות. עורכי הדין של הפרקליטות, הפטריצים, שיכולים לעשות ככל העולה על רוחם בלי לתת את הדין, ועורכי הדין של המגזר הפרטי, הפלבאים, שנותנים את הדין על מעשיהם.
שנית, החוק מעודד שחיתות במגזר הציבורי. אין לתובע שום אינטרס לשמור על ניקיון כפיים כשהוא זוכה לחסינות מהממונה עליו, הלא הוא היועמ"ש לממשלה. הוא יודע שאם יעמוד לדין משמעתי יש מי שיגן עליו.
ראוי להשוות בין הסמכות הנ"ל (להלן-הסמכות המשמעתית) לסמכות הכללית של היועמ"ש לעכב הליכים פליליים (להלן- הסמכות הפלילית). ס' 231 לחוק סדר הדין הפלילי קובע- " בכל עת שלאחר הגשת כתב אישום ולפני הכרעת הדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה מנומקת בכתב לבית המשפט, לעכב את הליכי המשפט; הוגשה הודעה כאמור יפסיק בית המשפט את ההליכים באותו משפט. "
יש מספר הבדלים עקרוניים בין שתי הסמכויות. ראשית, הסמכות הפלילית מתייחסת לכלל הציבור. כל נאשם זכאי ליהנות מעיכוב הליכים, אם התקיימו התנאים. הסמכות המשמעתית חלה רק על "המיוחסים"-עורגי הדין בשירות הציבורי, שרובם בפרקליטות.
שנית, הסמכות הפלילית ניתנת להפעלה רק לאחר שהוגש כתב אישום. הסמכות המשמעתית ניתנת להפעלה בכל עת, היינו כבר בשלב הבדיקה המשמעתית. במלים אחרות, אזרח שנפגע ממעשה שחיתות של פרקליט בשירות הציבורי, ומתלונן נגדו בלשכה, צפוי לכך שתלונתו תבוטל עוד לפני שהאמת התבררה. ליועמ"ש יש סמכות לא רק לעכב את המשפט אלא את בירור האמת. מדובר בהכשלת הצדק בחסות החוק. קשה להעלות על הדעת מעשה אנטי חוקתי יותר חמור מזה.
שלישית, הסמכות הפלילית ניתנת להפעלה בתנאי שהיועמ"ש נימק את החלטתו. החוק מחייב אותו למסור הודעה מנומקת לביהמ"ש. חוק הלשכה לעומת זאת לא מחייב את היועמ"ש לנמק את החלטתו.
קשה לראות איזה אינטרס ציבורי משרת הסעיף הזה. ביהמ"ש העליון מכביר מלים על תפקידו החשוב של עורך הדין ויכולתו לפגוע בלקוח שלו אם לא ימלא את תפקידו כראוי. דברים אלה נכונים לא פחות לגבי עורכי דין במגזר הציבורי. עו"ד פרטי עלול לגרום לנזק כספי ללקוח שלו. תובע בפרקליטות עלול לגרום להפללת אדם חף מפשע.
למיטב ידיעתי הסעיף טרם נדון בבית המשפט העליון, ואינני יודע לאיזו פרשנות יזכה. יש לקוות שיקבל פרשנות מצמצמת. אך הוא מיותר לגמרי וראוי לבטלו.
אפשר לראות את השפעתו הרעה כבר כעת. מעטים מאוד הפרקליטים הציבוריים שעומדים לדין משמעתי. הפסיקה המשמעתית עוסקת רובה ככולה בעורכי דין מהמגזר הפרטי, שעומדים לדין בהמוניהם. נדיר מאוד למצוא עו"ד מהפרקליטות שעומד לדין משמעתי, וזה לא בגלל שהם ישרים יותר.
