בכל הפגנה או עצרת מחאה ובכל נושא שיש בו קריאה לתיקון עוולה - כבודם במקומו מונח, ואין לבוא ולטעון שבמקום האירוע כמחאה נגד עוול אחד צריך היה להתקיים האירוע לתיקון עוול אחר, חשוב יותר. שכן אם ציבור גדול של רבבות מפגין ומוחה בתחום של צער בעלי חיים, או עינוי בעלי חיים, כפי שהיה במוצ"ש בתל אביב, זה נושא חשוב ויש להשתבח על האכפתיות והאנושיות של אותם מוחים ומפגינים.
אולם במקביל מורגש העדרה של מחאה והפגנה נגד הטבח בסוריה. ובאחרונה נגד השימוש בגז להמתת אנשים. העדרה של הפגנת המונים כזאת, של מחאה כזאת, של כל יהודי במדינת היהודים, של כל ניצול שואה, כיחיד או במסגרת ארגון - הוא משווע. דממה זועקת.
אמת שבמלחמת האזרחים בסוריה נהרגו מאות אלפים מנשק קונבנציונלי. וגם השתיקה שלנו בעניין זה - זועקת. אבל כאשר אלפים נהרגים מגז, זה מזכיר מאוד את מעשי הנאצים.
עוד בקיץ 1942, עם חיסול הגטאות בקהילות הקטנות, כאשר המשטר הנאצי טרם שכלל את מתקני הגז והמשרפות בבירקנאו, הומתו מאות אלפים בגז ציקלון. ככה חוסלו 9,000 מתוך 10,000 אנשי הקהילה היהודית בעירי זדונסקה וולה, כולל רובה של משפחתי. הם הוכנסו למשאיות אטומות, שלתוכן הוטלו מיכלי גז ציקלון והומתו בעת המסע.
בהגיעם לגיאיות ההריגה הועלו גופותיהם באש והאפר כוסה באדמה. ככה היה בגיאיות ההריגה בחלמנו, במיידנק, בסוביבור ובגאיות מוות אחרים. זאת הייתה הדרך ה"פרימיטיבית" של הנאצים לרצוח יהודים.
לכן השימוש בגז נגד בני אדם, כל בן אדם, כדי להמיתו או לגרום לו ייסורי תופת בטרם יוציא נשמתו, הוא פשע נגד האנושות, ומזכיר את השואה. משום כך אל נא נאמר כמו בשירו של נתן אלתרמן ("מכל העמים") בשורות האחרונות - בפנייה אל אלוהים על דם ילדינו שנשפך:
ואתה מריחו כמו כמו ריח פרחים
ואתה תלקטו במטפחת
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.
השתיקה שלנו זועקת לשמיים אבל בראש ובראשונה היא זועקת אלינו.
