ספטמבר השחור בשער. יום ה'יארצייט' לאסון אוסלו, שגבה מעם ישראל כ-1,500 קרבנות שלום שנרצחו באכזריות שטנית, והצליח לכרסם אפילו בעמדותיו המסורתיות של הימין הז'בוטינסקאי, שהחל לזמר את המנון 'שתי מדינות לשני עמים', יחול אומנם רק ב-13 בחודש, הוא המועד בו ניצבו על כר הדשא בוושינגטון שני 'רחפנים', קלינטון ורבין, ומאפיונר אחד ושמו ערפאת, אך חגיגות אוסלו בתקשורת השמאלנית כבר בפתח.
גם בספטמבר הבא עלינו לטובה לא נשמע שום מילת חרטה על רצח כ-1,500 'קרבנות שלום' בדם קר ובאכזריות שטנית; על המשך ההסתה המשווה את היהודים לקופים וחזירים; על קביעתו של בכיר בכנופיית אבו מאזן, רק לפני שבועיים בנוכחות אבו מאזן, כי השלום הפלשתיני לא ייכון לפני שתחוסל המדינה היהודית ועל חורבותיה תוקם מהים עד הירדן מדינת פלשתין. אדריכלי תרמית אוסלו, שנכפתה על רבין בניגוד מפורש לחוק ובהתנהלות שערורייתית מאחורי גבו, ובהם
שמעון פרס, יוסי ביילין, אורי סביר ואחרים, עדיין משוכנעים שאוסלו הייתה ועודנה הפתרון היחיד המצוי בשוק. משיחי השקר של דת השלום לעולם לא יתנו לעובדות המדממות לבלבל אותם.
אך לא רק הם אחראים לאסון אוסלו. גם סיעת שס תמכה באופן פסיבי בהסכם, שאושר בכנסת ברוב זעום ב-13 בספטמבר 1993. אל מול מאזן האימה ששרר אז בכנסת בין תומכי ומתנגדי אוסלו, הצטרפה שס לתומכי אוסלו באמצעות הימנעותה מהצבעה והפיכת המיעוט השמאלני שתמך באוסלו, לרוב פרלמנטרי.
מאז ספטמבר 1993 קרו הרבה דברים. דם ישראלים נשפך כמים, ההסתה הפלשתינית גברה למימדים נאציים, שס ממשיכה להכחיש את העובדות בדבר תמיכתה הפסיבית באוסלו, ואדריכלי אוסלו ממשיכים לדבוק במפלצת שגידלו. אוסלו תנצח, אומרים משיחי השקר, ואם יש כשלון – זמני, מבחינתם – ביישום אוסלו, זה בגלל שהיהודים אשמים.
עיוות היסטורי הנה כך בפירוש אמר באחרונה יוסי ביילין, הכהן הגדול של דת השלום הכוזבת, האיש שפעל במירמה כלפי הבוס האמיתי שלו
יצחק רבין, בגיבויו של השותף הבכיר לדבר עבירה שמעון פרס, לגבי כשלון אוסלו: "לא שאני מצדיק טרור, אבל פעולות ההתאבדות של החמאס התחילו בדיוק 40 יום אחרי הטבח של גולדשטיין, והאינתיפאדה השנייה התחילה בביקור המטורף של שרון בהר הבית. אומרים אוסלו אשם, וזו פשוט רמאות, עיוות היסטורי" ('סופהשבוע', 9.8.13).
היהודים אשמים. זה מה שאמרו יהודיים גלותיים באלפיים שנות הגלות, כל אימת שהתרגשה עליה קטסטרופה של שפך דם ישראל כמים. אנחנו אשמים. כמו ילד הכאפות המוכה, שתמיד מאשים את עצמו במצבו. 1,500 נרצחי אוסלו אשמים במותם. מזעזע.
רק רגע, זה לא בדיוק מה שטענו האנטישמים הגויים בכל הזמנים, יחד עם יהודים גלותיים שחוחי-קומה, ספוגי רגשי נחיתות? תמיד היהודים אשמים. כמו בסיפור על שני הונגרים אנטישמים ששוחחו על הצרות שפוקדות את מדינתם, ואחד מהם הפטיר: "בכל אשמים היהודים ורוכבי האופניים". תהה חברו והרים גבה: "למה רוכבי האופניים?" לגבי אחריותם של היהודים לא היה שם שום ספק. היהודים תמיד אשמים.
אבל למה ללכת רחוק, אם מבית שמענו מחשבות כאלה ואפילו מפי אינטלקטואלים שיודעים דבר מה על אודות העולם הסובב אותנו. הנה הפילוסוף הנודע מרטין בובר, טען בשוך פרעות הדמים של תרפ"ט, שעלו לנו ב-133 נרצחים חפים מפשע בחברון, בצפת, בירושלים ועוד, ובחורבן יישובים וקהילות ברחבי הארץ, כי היהודים אשמים בפרעות, משום שלא התחשבו די הצורך ברגישויות הערביות. טענה דומה העלה בובר גם בעקבות פרעות הדמים שארגנו הערבים בשנים תרצ"ו-תרצ"ט. הוא תלה אותן ברצונם של היהודים להקים מדינה יהודית בא"י, ולכן תמך בהתנגדות הבריטים לעלייה יהודית חופשית ארצה. הבנת את זה, ברוך? היהודים אשמים.
כך שיוסי ביילין, מסתבר, לא חידש דבר. תסמונת אוסלו, שנשענת על הזדהות עם התוקפן, ונטילת האשמה על כתפיך, כבר הייתה לעולמים. הפתולוגיה היהודית הייחודית של הכחשה עצמית והרס עצמי, שראשיתה בחיי הגולה הדוויה, לא התפוגגה בדרך למדינת יהודים עצמאית וגם לא בתוכה.
האשמה עצמית זוהי גם מסקנתו של פרופ' קנת לוין, פסיכיאטר, דוקטור לרפואה ודוקטור להיסטוריה, שחקר את המניעים הנפשיים שמאחורי הכניעה וההתקפלות באוסלו. בספרו המבריק 'סינדרום אוסלו', שראה אור בהוצאת המכון לחקר ביטחון ותקשורת באוניברסיטת אריאל, בעריכת ד"ר רון שלייפר, מומחה בינלאומי בנושא לוחמה פסיכולוגית, הוא קובע שזו פתולוגיה יהודית אופיינית, שכבר הייתה לעולמים, של האשמה עצמית והכאה 'על חטא' על החזה, במקום להסתכל בעיניים מפוכחות אל מול המציאות האנטישמית.
הספר, ללא ספק, מרתק. לא נעסוק במסגרת זו בפרקים העוסקים בתגובות היהודים למצור המתמיד שאפיין את חייהם בגולה, תגובות שלדעת המחבר שימשו אב טיפוס לחשיבה שהנחתה את אוסלו. ניגע קלות רק בחלק הסוקר את הרקע למדרון אוסלו, המושתת על התעלמות מוחלטת מהצהרות בכירי אש"ף בדבר שאיפתם להשמיד את ישראל. למשל תוכנית השלבים (1974) של אש"ף שקובעת כי הארגון יקבל לידיו כל פיסת קרקע שתימסר לו במו"מ מדיני, על-מנת שתשמש קרש קפיצה להשגת המטרה הסופית, השמדת ישראל; או המשך נאמנותם המוצהרת של הפלשתינים לאמנה הפלשתינית שעניינה השמדת ישראל; או הצהרות פייסל חוסייני, נציג אש"ף בירושלים, מחביבי מחנה השלום הישראלי, שהצהיר (1992) ערב אוסלו, על מחויבות אש"ף "להמיס בהדרגה את היישות הציונית"; או הופעותיו של ערפאת לפני ואחרי אוסלו בתקשורת הערבית עם קריאה למלחמת ג'יהאד נגד ישראל והשוואת אוסלו להסכם חודייבה, ועוד.
הזויי אוסלו עצמוּ עיניהם, בדיוק כמו היום, מול ההסתה הארסית האנטישמית ברמאללה ובשכם, בעזה ובחברון. לדעת לוין, תרמו לכך אנשי הסניף האקדמי של תנועות השלום, הלא הם ההיסטוריונים החדשים, ובהם בני מוריס, אבי שליים,
אילן פפה ו
תום שגב, אשר פיתחו את פרדיגמת הילד המוכה, המאשים את עצמו בצרותיו. "הם שמו לעצמם מטרה לשכתב את עברן של ישראל ושל התנועה הציונית, לכתוב היסטוריה מזויפת, שתגרום לישראלים לראות את העוינות הערבית כתגובה סבירה לעוולות הישראליות, ואת הערבים לא כאויבים הנחושים להשמידם אלא אנשים תמימים החותרים לפתרון הוגן".
תסמונת הילד המוכה השתכנה גם בפעילות התרבותית הפוסט ציונית. הספרות, הקולנוע, התיאטרון וענפי תרבות נוספים הפכו עצמם ל'קונטרה ציוניים'. לוין נוקב בשמותיהם של
עמוס עוז, א"ב יהושע ודוד גרוסמן, כמי שתוקפים בספריהם יסודות מרכזיים במעשה הציוני. "מגמה זו של מובילי תרבות בישראל, פעלה עם תנועות השלום וההיסטוריונים החדשים, להכשרת דעת הקהל לאימוץ ויתורים מדיניים שעד אז נחשבו מאיימים על עצם הקיום".
החינוך כמשל אבל לא רק האקדמיה והתרבות שקעו בחלומות השווא. ממשלת העבודה-מרצ שקמה ב-1992, ותחילת תהליך אוסלו ב-1993, "נתנו את האות לא רק לגל פוסט ציוני ואנטי ציוני בכתיבה האקדמית והעיתונאית, באמנות ובספרות, אלא גם למדיניות ממשלתית פוסט ציונית, למען השלום". המערכות הממשלתית, האקדמית, התרבותית וכל השאר אילצו את כולם לחשוב אוסלו. קנת לוין מזכיר שמשרד החינוך, למשל, תיקן את חוק חינוך חובה באופן שהמערכת תחנך פחות ליהדות ולציונות ויותר לאוניברסאליות. ערכים כמו תרבות ישראל, אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם, הורחקו - ואת מקומם תפסו ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם וזכויות המיעוטים.
בתוכנית הלימודים החדשה הוצבו תשעה יעדים של ידע והבנה. אף אחד מהם לא נגע בקשר שבין מדינת ישראל לעם היהודי, להיסטוריה היהודית, לאמונה היהודית או לערכים יהודיים. ספר הלימוד הפוסט ציוני 'להיות אזרחים בישראל', שנתמך על-ידי משרד החינוך, טען כי עובדת היותה של המדינה יהודית, מכתימה את אופייה הדמוקרטי, וכי המנון 'התקווה' וחוק השבות הינם עניינים שבמחלוקת. ואילו בפרק העוסק בערביי ישראל, קורא המחבר ד"ר אסעד גאנם, ממנסחי מסמך החזון השערורייתי של המנהיגות הערבית בישראל, לביטול הקשר בין המדינה לעם היהודי, ומציג את היהודים כתוקפנים כלפי 'הקרבן הערבי', תוך התעלמות מהאלימות והטרור הערבים בשנות המאורעות ובמלחמת העצמאות.
ונא לא לשכוח: התנהלות מערכת החינוך בימי שלטון העבודה-מרצ, היא רק דוגמה למדיניות הפוסט ציונית שאימצה הממשלה כולה בהליכתה בנתיב הוותרנות למען מקסם השווא ושמו שלום, שהערבים אינם מעוניינים בו כלל, כל עוד אין מובנית בתוכו משימת השמדת ישראל. ההסתה הבלתי פוסקת של ערפאת וחבריו להשמדת ישראל, מזכיר פרופ' לוין, גם לא גל הטרור ששטף את הארץ אחרי אוסלו, לא שכנעו את הממשלה שהביאה לעולם את אוסלו, שמדובר באסון. כל חכמי אוסלו וההמון שוחר השלום המזויף, שעדיין לא הפנים כי הוא חי במזרח תיכון מדמם ולא בשווייץ או באוסטריה, מחאו כפיים, בניצוחה של התקשורת, להזיות השלום. ישראל המשיכה לצעוד בנתיב ההידרדרות, בהשפעת הזיות סמי אוסלו. וכך קשרה ישראל עצמה שוב, בספטמבר 1995, לאש"ף בהסכם נוסף ושמו אוסלו ב'.
הצרה היא שההונאה העצמית נמשכת. ישראלים רבים, אכולי תסביך משיחיות שקר וגלותיות כנועה שמכרסמת בתוך-תוכם, עדיין מוכנים לקנות סחורה קלוקלת זו ושמה אוסלו, ולהסביר לנו שלא הערבים אשמים בכך, שגם 20 שנה אחר אוסלו טרם זזנו במילימטר לכיוון שלום אמת, לעבר קץ הסכסוך והתביעות. והכל כמובן מפני שהיהודים אשמים. רק היהודים. כמו תמיד.
