גם כשבית המקדש היה קיים לא היו ישראל עולים לרגל בראש השנה, מפני שאינו חג כחג המצות וכחג הביכורים וכחג האסיף שחגים בהם בממש ובמושאל סביב למזבח, אלא
יום הזיכרון. זה שמו, על כל הנגזר ממנו, וזו זהותו וזה טיבו, לא רק אחד מתאריו.
האדם, באשר הוא אדם, נברא בראש השנה, ביום החמישי לבריאה. הזיכרון נברא עימו. ראוי שיחוגו אותו. עצים זוכרים גילם בלולאות המקיפות פנים גזעו. אבנים ושאר דוממים זוכרים את ראשית ימיהם בתהליכי ההתפרקות של אטומים בסתרי תאיהם. האדמה זוכרת את האוקיינוסים בהם טבלה בטרם ייסוגו ואת החי ואת הצומח שנכחד, בקונכיות ובשלדי רמשים וזוחלים, ויונקים, ועופות, וחיות מים, ועלי עצים שנתאבנו בסלעי הרריה ובאבני ענבר שהיו לאבני חן משמרות נשכחות.
דברי הימים זוכרים את ראשיתם בתילים ובעיי חרבות והתילים זוכרים את האש ששרפה עיר וחומה עד היסוד ואת ראשי החץ שטבחו במגניהן. אבל האדם זוכר ברוחו את אבותיו ואת חוכמתם, את לשונו ואת שתיקותיה, את שחוקו ואת בכיו, את הסולמות שהציב ארצה לעלות מעלה-מעלה, ואת תחתיות הבור בהן נחבטו חייו כאש צנח מטה-מטה, את התקווה, את האכזבה, את האמונה ואת הייאוש, את הניסיון ואת לקחו - הכל בנפשו.
לולא זכר - לא היה נברא בעבורו האתמול, ולא היה לו מושג שיש מחר בעולם וחייו לא היו אלא הרף עין של הווה שאובד בזמן, מהר ומוחלט יותר מאשר רסיס של קצף נשבר האובד בים הגדול. לידת הזיכרון ראויה לחג הודיה שאין שני לה.
גדרות של ייחוד מטבע הברכה שמברכים בתפילת ראש השנה היא "אלהינו ואלהי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר רוח ונשמה באפו ה' אלוקינו מלך ומלכותו בכל משלה - ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון" [סדר תפילות לרמב"ם, נוסח הברכות האמצעיות].
פתיחת הברכה מדגישה את האוניברסלי. מלוך
על כל העולם, והינשא
על כל הארץ, כל פעול, כל יצור, כל אשר רוח ונשמה באפו. ישראל העם, המתייחס לאברהם, יצחק ויעקב באמונותיו,
"מקדש ישראל", מתייחס לאדם שנברא בצלם, לאנושות כולה,
"ויום הזיכרון", לקשר האינטימי עם הבורא. אין גדרות של בידול. יש גדרות של ייחוד, אבל ייחוד זה עולה מתוך ההכרה כי עם סגולת הזיכרון שהעניק הבורא לכל אדם - הוא העניק לו מעבורות שלו אל כל האדם, ושל כל האדם אליו, ושל כל אדם אל כל אדם, והמעבורות האלה נושאות את האוניברסלי ואת הייחודי זכירת כפליים שאינה אלא זכירה אחת.
זכורים לפני השם ההתבוננות בתעבורה האינטימית בין ה' לאדם, ובין האדם לה', ובין האדם לאדם, אחראית לתשובות שונות על השאלה, יום זה למה הוא מוקדש, לזיכרון שזוכר
האדם את ה', או לזיכרון שזוכר
ה' את האדם. הנה כי כן הפסוק, "ה' זְכָרָנוּ, יְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן" [תהלים קט"ו, י"ב] מתפרש במדרש על-ידי רב שמואל בר נחמן: "מצינו ש
הקדוש ברוך הוא מזכיר שמן של ישראל ומברכן שנאמר - ה' זְכָרָנוּ, יְבָרֵךְ" [בראשית רבא מ"ט], ובבהירות גדולה עוד יותר, ב'מדרש שכל טוב' על בראשית י"ח: "
כשהקדוש ברוך הוא זוכר מעשיהן של ישראל ותורתן - הוא מברכן, שנאמר ה' זְכָרָנוּ, יְבָרֵךְ". ורבנו דוד קמחי, הרד"ק, מפרש: "
ה' אשר זְכָרָנוּ תמיד בחמלתו עלינו,
הוא יברך עַמו".
יום הזיכרון אפוא, משום שה' הוא הזוכר, וכך הלשון בתפילה, "זוכר יצוריו ברחמים". על-פי פרשנות זאת, מתבקש להדגיש כי יש בזכירה זאת שזוכר ה', תקווה, כי רעה ומצוקה ובדידות הבאים על האדם משום הסתר פנים, אינם גורל מתמיד.
אין שיכחה לפני כיסא כבודו אבל יש אדם הרואה עצמו כנשכח, עיתים בכל יום, פעמים הרבה בימי אימת עקירה, רדיפה, מלחמה. "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת
וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" [במדבר י', ט']. הפחד שמא יכריע האויב, או כל מחלה, או כל קטטה, או כל תבוסה כלכלית את האדם והוא יבוסס גלמוד ועזוב ביוון גורלו, מתיש את התקווה. על כן
"וְנִזְכַּרְתֶּם" שמשמעו על-פי תרגום אונקלוס: "וייעול דוכרנכון לטבא קדם ה' אלהכון ותתפרקון משנאיכון" - "יבוא זכרונכם לטובה לפני ה' ותגברו על אויביכם". כשם שמצביא בראש חילותיו מורה להריע בחצוצרות כדי לאחד את כוחותיו, להמריצם, לטעת בהם תעצומות נפש, כן בשעת מצוקה נפשית מריעים כביכול האמונה בתקווה והתפילה לישועה, תרועה גדולה המעוררת כוחות פנימיים או המשוועת למרחוק, ואלה נישאים עד ה' ו
"נזכרים שם" בנפעל של
נִזְכַּרְתֶּם וקושרים קשרי התייחסות שנדמו כמנותקים.
שום אדם לא אבד מאוצר הזיכרון של הקדוש ברוך הוא, אבל מעין מסך הפריד בינו לבין אלוהיו-מושיעו והוא היה כנשכח, אם מפני שהוא הסתיר פניו מעם ה' או אם מפני שה' הסתיר פניו הימנו. והנה באה התרועה כביכול וחדרה את המיסוך, והפילה את המסך, או זה שלמעלה או זה שלמטה.
מכל מקום, הזוכר הוא ה', ועל כן מתפללים הציבור "אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזיכרון טוב מלפניך" [סדר תפילת ראש השנה].
מתת הזיכרון לאדם אבל מתבקשת גם הארה אחרת. על אותו פסוק שהזכרנו למעלה: "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת
וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם"; אומר רבנו אברהם אבן עזרא: "
וְנִזְכַּרְתֶּם - כי עשיתם מה שציוה לכם השם הנכבד.
גם התרועה זכר לנפשות לצעוק לשם", כלומר האדם במצוקתו נזכר בה'. התרועה אינה נושאת את זיכרונו, את היותו, את נוכחותו אל בוראו כפי שפירש אונקלוס, אלא היא באה לעורר אותו, להזכירו כי יש מנהיג לבירה, כי כל מעשיו בספר נכתבים, כי עליו מוטלת החובה להיזכר ולשוב.
האדם הוא הזוכר. יום הזיכרון הוא יומו.
לולא באה מתת הזיכרון עימו לעולם והותנתה בהכרתו, היו מעשיו שקבעו את גורלו מפני שהם רשומים לפני בורא עולם, נעלמים ונמחקים מתודעתו. הוא לא יכול היה לדעת לא מה שעווה אם עווה, ולא מה צדק אם צדק. הוא לא יכול היה לבקש מחילה על השגגה ואפילו על הזדון, ולא יכול היה לתמוך בקשתו על הטוב אשר עשה. כצמח השדה היה נידון בלי לדעת כי הוא נידון והיה מתוגמל בלי לדעת כי זכויות עומדות לו. הוא היה מאבד לחלוטין את מימד האחריות.
מוטת כנפי חשבון הנפש המוסרי בלעדיה אין אחריות הייתה כשיעור גודלה של נקודה - אפס.
ההתבוננויות השונות אינן מעלות ואינן מורידות. ה' הוא הזוכר כי האדם הוא הנזכר, ה' נזכר כי האדם הוא הזוכר. אפילו פונה האדם אל הקדוש ברוך הוא בתואר
"זוכר הברית" לתבוע ממנו קיום הבטחתו לאבות עימם כרת אמנה לדורות כי הם יהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלוהים, ויקיים אותם תמיד ואפילו יסתיר פניו - סוף דבר הוא יאיר אותם אליו - יש לפנייה הזאת תוקף
לא רק מפני שה' זוכר הברית, אלא מפני שהאדם זוכר כי ה' כרת אותה.
יללה העולה השמיימה לכאורה מעלה גדולה היא שאדם חי בהכרה כי דבר אינו נשכח, כי מעשי בני האדם אינם אוסף אינסופי של אקראי שאין לו ראשית ואין לו אחרית וכטיפות המטר היורדות על הארץ הנקוות סוף דבר אל האוקיינוסים ונשכחות במים שאין להם סוף, כך הטוב והרע, הבחירה קורעת הנפש בין שתי אפשרויות מדממות, האהבה, השלום והמלחמה, הכל לא קיים אלא קיום של "...מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ. אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" [תהלים קמ"ד, ג'-ד'], והנה ה', עליו אומרים בתפילת ראש השנה "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות" גואל את המעשה של האנושות לדורותיה מסתמיותה.
אבל יש בכך גם מעין איום סמוי. אם אתה זוכר מעשה עולם, גם העולם זוכר מעשי ה'. זה אינו איום אלים. זה איום המייסד את התביעה חסרת הפשרות של בני האדם כי אלוהי ההיסטוריה בה נרשמו העוולות הנוראות של השמדת עם, של רדיפות חסרי האונים, של רמיסת עניי הארץ, יידע כי מי שיצר את האדם הזוכר יצר את האדם התובע צדק, לא רק את אברהם המציית ל"לֶךְ לְךָ" אלא גם את אברהם הקורע שמיים ב"הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" [בראשית י"ח, כ"ג].
במדרש אגדה המצוטט ב'ספר המנהגות' של רבי אשר מלוניל הצרפתי בן המאה האחת עשרה-שתים עשרה, מובא כי "בראש השנה נעקד יצחק על גבי המזבח. ואותו היום שמעה שרה אמו ותזעק ותייבב ותיילל, ועל כן אמר הכתוב 'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן 'יום יבבא יהא לכון' כדי שתזכור יללת שרה אמנו, ותכפר לנו". שרה לא ייללה על העקדה. הבן לא הועלה לעולה. היא ייללה על "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" [בראשית כ"ב, ב']. היבבה הייתה על "איך ייתכן", כי ה' אלוהי החסד והרחמים שנתן לה בן בזקנתה ציווה ליטול אותו ממנה לאחר שנשבע כי בו יתקיים זרעה לעד. היא ייבבה על הפרדוקס מנפץ הדעת של המאמין היוצר לגיטימציה למציאות בה אלוהי הצדק דורש ציות לעשיית אי-צדק.
השברים ששומעים כל בית ישראל בכל ראש השנה הדומים ליללה, הם יללה העולה השמיימה ואומרת לאל הזוכר מעשה עולם כי גם האדם זוכר מעשה עולם ואינו שוכח ותובע דין,
לא רק מיד, ולא רק למחר, אלא גם על העבר. היללה הזאת שעולה מן הצורך של האדם לשוב בתשובה, היא יללה העולה גם מתביעת האדם כי ה' בחסדו ייקרא גם הוא לעשות תשובה כביכול.
זה טיבה הנעלה של מעבורת הזיכרון עליו שט שיחו של האדם אל אלוהיו ושיח האלוהים אל האדם שברא.
התרועה היא הודיה. השברים הם יללה. התקיעה היא תביעה.
שנה טובה