כל פעם שמתקרב איזה חג מחגי ישראל אנחנו מוצאים את עצמנו תחת מתקפה פרועה וזדונית. לא מצד אויבינו מבחוץ - דווקא מתוכי תוכנו.
ערב כל חג התקשורת שלנו, כחול-לבן, מודפסת ומשודרת - משטיפה אותנו בגילויים חדשים מדעיים שמוכיחים מעבר לכל ספק כי העם היהודי חוגג משהו הזוי, בזוי ולא הגיוני.
אף פסח לא עובר ללא פרסום מחקר מדעי חדש שמוכיח שיהודים כלל לא היו במצריים, וגם אם היו - אז מעולם לא יצאו משם, ואם יצאו - אז בדרך עשו פשעים נוראים - ואין מה לחגוג.
לקרת פורים מסבירים לנו שאסתר המלכה בפועל הייתה... שמרדכי זומם.., שהיהודים וכו'
אחד המוטיבים האהובים על שונאי החגים - הסיוט ששמו "הסעודה המשותפת של המשפחה סביב שולחן בבית ההורים". זה כבר הפך לעובדה בלתי מעורערת שבסעודות אלה אדם שפוי רק סובל: אוכל מזיק, דודה מציקה, הורים רגזנים ודרשנים וקרובי משפחה חסרי נימוס וטקטק מינימאלי...
לא יודע. במשפחה הגדולה שלנו זה לא כך. במשפחות אחרות שאני מכיר ומבקר אצלם גם אוהבים להיפגש בשמחות, נהנים מהפגישות, מהאוכל המשובח, מהכנסת האורחים.
גישה שלילית זאת אצלם לא רק כלפי החגים - אלא גם כלפי מועדי מדינת ישראל. בפעם הראשונה נתקלתי בתופעה ונבהלתי כעולה טרי בסוף שנות ה-90, כשהמדינה התכוננה לציין יובל להיווסדה. העיתונים החשובים, תחנות הרדיו המרכזיים, ערוצי טלוויזיה - התחרו ביניהם מי יקלקל בדרך יותר מתוחכמת את החגיגה; כל בוקר התעוררנו לחשיפות, גילויים סנסציוניים, לסקופים שפעם אחרי פעם הוכיחו לנו כי הכול חרא בהכנות לציון יובל. כותרות שמנות דיברו על בזבוזים, על שלומיאליות, על פרישות חברי ועדה לציון היובל, על האשמות הדדיות, על איזה פקיד אלמוני שטוען כי יש גנבות, דוחות לא מדויקות... וכול יום - נתונים סטטיסטיים גרועים. ואחר כך הגיעו הדיווחים על החגיגות עצמם התרכזו בכישלונות, איחורים, אי-דיוקים...
ביקורת היא כמובן דבר לגיטימי לגמרי; אבל רק ביקורת? בזיכרוני יובל למדינת ישראל נשאר כמו כישלון אחד גדול. כל ההוצאות ירדו לטמיון. לא זכינו לחגיגה.
בסדר, התרגלתי. לא מתרגש במיוחד - למרות שלא ידוע לי שעמים אחרים מתעסקים באובססיביות כזאת בלחפש כול תרוץ להשמיץ את חגיהם. אני נזכר בפתגם רוסי שאומר על האנשים מסוג זה: מוסיפים כף דרעק לחבית הדבש של שמחה. בגדול - אין לי טענות עקרוניות כלפי האנשים עם מבט ביקורתי - כי כך הם מרגישים, זה השקפות עולמם, זאת האג'נדה שלהם. דרך נכונה לפעול נגדם - לצאת במאמרים שבהם משתקפת גישה אחרת. אומנם לא קל למצוא כלי התקשורת שיסכים לתת במה לדעה יותר מאוזנת - אך זה כבר בעיה אחרת, שגם דורשת טיפול נפרד.
אבל מה שמרגיז אותי בימים אלה, מה שהכריח להתיישב מול מחשב הוא קמפיין הפרסום של אחת הרשתות אשר בעליו מתעשרים ממכירת תכשיטים. הקמפיין שודר כבר אינספור פעמים. הרעיונאים (הקופירייטרים) מצאו דרך "מקורית" לשווק את המוצר ערב חגי תשרי השנה. הם מתארים משפחה גדולה שמתאספת כמסורת העם בחג סביב שולחן הסעודה, וכל מה שעושים בני המשפחה - מחליפים עלבונות, מגלים גסות רוח, מציקים אחד לשני - והפיצוי היחיד למכה ששמה - "חג ישראלי", הנחת היחידה - מבצעים ותכשיטים זולים בחנויות הרשת המדוברת...
לא הגזמתם? אני רואה שהרעל בו מאכילים כלי התקשורת את העם כבר חדר עמוק ללבכם, זורם ללא הפרעה במערכת הדם שלכם. חברה מסחרית אמורה להתעסק במסחר ולא בפוליטיקה זולה, לא בהפצת שקרים. וזאת לא בגלל איזה חוק או מסורת או מוסר. כשאתם צועדים על הקרקע הרופפת של הפוליטיקה - אתם מסתכנים בתגובה של פוליטיקאי שאוחז בדעה סותרת. הגימיק הנגוע בווירוס הפוליטי שלכם מזמין תגובה חריפה לא פחות - וגם אנחנו לא נגלה בררנות מיותרת בכלים. מה תרגישו אם אני אקרא לציבור בתגובה להעלבת חגי ישראל - להחרים את מוצריכם? הרי אתם לא לבד בשוק, אם המנהגים שלנו מעוררים אצלכם סלידה - נלך לרשת אחרת.
עזבו את הכף שממנו מטפטף דרעק מסריח על חלוקי המוכרים בחנויות שלכם - פעלו מתוך קונצנזוס, תמצאו לכם גימיקים אחרים, פחות מגויסים לצד אחד של הפוליטיקה - ונחגוג ביחד את החגים - לרווחתה של כל העם.
