האירועים שהתחוללו בעולם המוסלמי והערבי מאז פרץ "האביב הערבי" ובפרט המצב בסוריה ומצרים מבהיר פעם נוספת וביתר עוצמה עד כמה העולם "המערבי" ובפרט ארצות הברית אינן מבינות את המנטאליות המוסלמית והערבית, את הלך הרוחות בציבור זה ולכן גם אינן מבינות את משמעות ההתרחשויות.
במצרים ההמונים הפגינו כנגד שלטונו( הדמוקרטי)הבלתי פוסק והמושחת של מובארק וגרמו להתפטרותו בלחץ הצבא. הנשיא שנבחר במקומו בבחירות דמוקרטיות מלאות עסק מיומו הראשון בהפיכת מצרים למדינת הלכה מוסלמית בנוסח ימי הביניים והדבר נחשב בעיני העולם המערבי וארה"ב בפרט כניצחון הדמוקרטיה על הדיקטטורה. כאשר ההמונים יצאו שוב לרחובות והפעם הפגינו נגד הנשיא הנבחר ומעשיו האנטי דמוקרטיים ושוב התערב הצבא הפעם זו כבר הפיכה צבאית.
ונשאלת השאלה האם הטיפשות היא זו המדברת מגרונו של נשיא ארה"ב או סוג של אהדה סמויה?
בסוריה שלטה משפחת אסד בתמיכת המיעוט העלאווי כארבעים שנה. האירועים בתוניסיה, במצרים וארצות אחרות המריצו את הרוב הסוני להתמרד ולנסות לממש את כמותו באוכלוסיה לזכויות אזרח. באשיר אסד, נשיא סוריה, בדומה לקאדפי, שליט לוב, החליט לדכא בכוח את ניסיונות ההפיכה נגדו. בלוב התערבו הארצות האירופאיות בעלות האינטרסים בנפט הלובי ובשם זכויות האדם ש"נרמסות" שם מוטטו את צבאו של קאדפי.
בסוריה אין להם אינטרסים והצבא הסורי חזק בהרבה מהצבא הלובי לכן בשם הצדק והימנעות מלהתערב בעניינים פנימיים הן אינן מתערבות באופן צבאי, אולי מספקות מעט נשק לסונים ובני בריתם.
הצביעות תמיד אפיינה ארצות אלו.
אך לסוריה יש כמויות גדולות של נשק כימי. היה חשש שהם ישתמשו בו כנגד המורדים. נשיא ארה"ב, אדם ש"הגנה על החלשים והמסכנים" היא בראש מעייניו הזהיר את הסורים, בלשון חריפה, מפני שימוש בגז.
בשנה האחרונה היו עדויות על שימושים קטנים ונקודתיים בגז מסוג סארין. העדויות היו די מוגבלות והקורבנות מועטים לכן לא ננקטה כל פעולה כנגד הצבא הסורי. אך לפני כשבועיים בזדון או בשגגה היה שימוש נרחב בגז זה שגרם למאות רבות של הרוגים ואלפי נפגעים אחרים. בתחילה ניער את עצמו, נשיא ארה"ב, מהתחייבותו משנה קודמת,אך התגובות השליליות בקרב בני בריתו הבהירו לו שלא נותרה ברירה בידו ועליו לפעול.
במשך השבועיים האחרונים אנו עדים בתדהמה ובפליאה לנפתוליהם הפומביים של אותם מנהיגי ארצות שלקחו על עצמם את התפקיד של "המחנך" העולמי וכאשר מגיע "רגע האמת" ויש לפעול כנגד "הילד הסורר" הרי אנוכיותם ופחדם מתגלה לעיני כול.
הדוגמה הבולטת והחשובה ביותר היא, כמובן, נשיא ארה"ב,
ברק אובמה, שמצד אחד כבול בהתחייבותו הפומבית הנמהרת והבלתי חכמה משנה שעברה לבין פחדו מכול דבר שנגוע בהפעלת כוח ולטעמי גם בסוג של אהדה סמויה לעולם האיסלאם.
אין שום חידוש בהתנהלות זו של נשיא ארה"ב. מיום כהונתו הראשון הוא הפגין קבל עם ועולם את אי-הבנתו (בלשון המעטה ובלתי מעליבה) הבסיסית במדיניות-חוץ ובפוליטיקה עולמית. די אם נציין את פעילותו במזרח התיכון שהביא להתבצרותם של הפלשתינים בעמדותיהם ארכאיות ונפילתם של מיטב תומכי ארה"ב באזור. גם התנהלותה של צפון-קוריאה כלפי ארה"ב ובעלי בריתה במזרח הרחוק היא דוגמה איך "עכבר שואג" יכול להבריח חבורת מבוגרים פחדנים.
אתמול שמענו בשידור חי את נאומו של שר החוץ האמריקני, גון קרי, אדם מרשים מאוד שהבהיר כי העונש על השימוש בגז סארין בסוריה קרוב מאוד. מיד לאחר מכן שמענו את נשיא ארה"ב "שהוא טרם החליט".
יתכן מאוד ש"מתבשל" פתרון פוליטי מאחורי הקלעים ואולי דווקא בוועידה בשבוע הבא במוסקבה יבוא הסוף לסכסוך הנוכחי ואולי בכלל לפתרון המצב בסוריה. איני מאמין שפעולה צבאית כנגד סוריה תפתור משהו. נשיא דוגמת ברק אובמה אינו מסוגל לבצע משהו בחוכמה.
