"אני רוצה להעיף את הבלון", אמרה ילדה קטנה לאימה. ראיתי אותן צועדות על גשר המיתרים. האם בתחילת שנות השלושים לחייה, הילדה בת ארבע, אולי חמש. לפני האימא גם עגלה, ובה אחיה של הילדה. הקטנה הביטה בבלון ועל פניה ננסך מבט חלומי. "אז תעיפי אותו", אמרה האם. "אבל אני לא יודעת". הרי אי-אפשר להעיף בלון, חשבתי לעצמי. אפשר לכל היותר לשחרר אותו. "את מתלבטת?", שאלה האם. "אני מה?", הילדה חזרה למציאות. "את מתלבטת", פסקה. "את רוצה להעיף אותו, אבל את יודעת שאם תעשי את זה לא תוכלי להחזיר אותו. זה מסובך".
הנשיא האמריקני הציב קו אדום, קו תקיף, מובהק וברור – שימוש בנשק כימי ייעשה בהתערבות אמריקנית בנעשה בסוריה. מבע פניו גילה נחישות רבה, כיאה לאדם שרגיל לדבר במילים רכות בעודו אוחז מקל גדול. החלומות תמיד פשוטים וקלים, והיה מאוד נוח אם אסד היה פשוט נענה להפצרתו, אך אחרי הכישלון האמריקני במצרים, מבט קצר בטיפול המערב בגרעין האירני ובגרעין הקוריאני מגלים כי כמו שגילתה האם לילדה – מרגע ששיחררת את הניצרה, אינך יכול להשיב אותה. זה מסובך.
מרבית המדינאים, ביודעם כי מילותיהם אינן שוות הרבה, בגלל הנסיבות, המציאות, תמיד זה בגלל משהו – לעולם לא בגללם. אובמה עצמו סירב להציב קו אדום לאירן בנוגע להעשרה הגרעינית שמדינת המפרץ מקדמת גם עם כתיבת שורות אלו וכנראה שגם עם קריאתן. לסורים הוא הבהיר כי שימוש בנשק לא קונבנציונלי נגד המורדים ייענה בהתערבות אמריקנית בשטח, לראשונה מזה שנתיים, לאחר למעלה ממאה אלף הרוגים.
לחלוטין קידום אינטרסים הקו נחצה כבר בעבר, אך התמונות המזעזעות עושות את שלהן. הקו האדום הפך להיות קו מוסרי שאין להתעלם ממנו, אך העולם שותק. מאז הקמת חבר הלאומים על-פי המתווה של וילסון, שנועד בראש ובראשונה למנוע מלחמת עולם, הקהילה הבינלאומית לא מצליחה לשלוט באלו שלא קיבלו את מרותה. ההנחה הייתה שאם יתאגדו מדינות כל העולם, אזי הן יוכלו להתערב במדינות הסוררות, או באלה שמחרחרות מלחמה. הבעיה היא שכמו בכל חוק, כששומר החוק מקפיד עליו מול מי שאינו, הוא מונע מעצמו את היכולת להתמודד מול מפר החוק. זה קרה עם גרמניה הנאצית שסירבה לקבל את כללי המשחק של הקהילייה הבינלאומית, ונמשך עד היום, עם ההססנות הבריטית, או אולי כפי שהצביע הפרלמנט האנגלי בליל חמישי, יותר נכון יהיה לומר - הסרבנות הבריטית.
יש די והותר דוגמאות של התערבות לא יעילה של הקהילה הבינלאומית בסכסוכים עקובים מדם. אנחנו יכולים להיות דוגמה טובה לזה, שהרי מפעל ההתנחלויות רק עולה ועולה למרות הלחץ הבינלאומי.
קוריאה הצפונית שמנצלת את החשש המערבי ממלחמה גרעינית, מכניעה אותו פעם אחר פעם, כך גם אירן. יש לציין גם את התמיכה הסינית והרוסית במשטר העלאווי. אפשר לומר שיש למערב נסיבות מקלות. הבעיה היא שהוא מדבר בשם מוסר גבוה, כשבפועל מדובר לחלוטין בקידום אינטרסים. בעירק ובאפגניסטן זה היה קשור בנפט, ויש שיאמרו בנקמנות של בוש הבן על כישלונו של בוש האב.
ומה עם תוכנית הגרעין האירני? עם גישה כזאת, ברור שעל המערב אנחנו לא יכולים להישען. קואליציה בינלאומית סביב מתקפה כלשהי – אמריקנית או ישראלית, כנראה לא תגובש בזמן הקרוב. נותרנו עם הבעיה האירנית לבד. דפוסי ההתנהגות של הרודן שמסרב להתייחס ללחץ הבינלאומי ודפוסי ההתנהגות של הקהילייה הבינלאומית אינם מבשרים טובות, לרוב הרודן מצליח להשיג את מה שהוא רוצה, ובמקרה של הגרעין האירני זה ישנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון.
במוצאי השבת האחרונה, אחרי שהפרלמנט הבריטי הביך את קמרון, נאם אובמה והסביר כי הוא רוצה את אישור הקונגרס לתקיפה בסוריה. כשעקפתי את האם וילדיה, לא יכולתי שלא לתהות איך יסתיים הסיפור. בעודי מתרחק הבטתי לאחור, מנסה להבין מה החליטה הילדה. ככל שראיתי, היא אחזה בבלון ולא שיחררה אותו.
