הזדמנות פז לנתניהו

הנאומים של ג'ון קרי בערב שבת (30.8.13) ושל ברק אובמה במוצ"ש (31.8.13) - טרפו את הקלפים. מחד, אפשר היה לשמוע על הצגת הנחישות שהציגו השניים כפי שנדרשת מהעולם החופשי כדי למגר את השימוש הסורי בנשק כימי האסור על-פי אמנת בינלאומית, ומאידך, באותה נשימה הצהיר אובמה על נסיגה זמנית מהצהרותיו הקודמות על הקווים האדומים שהוא עצמו הציב. המזרח התיכון נכנס לאווירת מלחמה, ו...הופ! מצטערים, נאמר בין השורות. טעינו בפזיזות. טרם הגיעה העת לשחרור הניצרה. וכדי שלא ישאר בודד בצריח, אובמה החליט לפנות לקונגרס שיאשר ויגבה את נשיא ארה"ב רק שלא ישא באחריות בלעדית. ההחלטה התמוהה נבעה כנראה מבריחת הלגיטימציה אותה קיבל עד לא מזמן ממדינות אירופה, שהוכיחו אף הן את "נחישותן" במלים בלבד. וג'ון קרי, כפי שצוטט בפי ציפי לבני בהקשר למו"מ הכפוי והמקרטע עם אבו מאזן, אמר ש"מבחינתו כשלון אינו אופציה". אכן השקפת עולם יפה, אלא שעליו להוכיחה הלכה למעשה גם בהקשר להתקפה המתוכננת על סוריה ולא לסגת ממנה מעבר להצהרה הבומבסטית. לפתע, באופן בלתי צפוי, ניקרתה לבנימין נתניהו הזדמנות פז לחזור בו משתי הצהרותיו הקודמות שניכפו עליו על-ידי ברק אובמה עצמו. מה יש? רק נשיא ארה"ב יכול לטעות? גם לנתניהו רוה"מ, קרתה "תאונת שיפוט לקוי"!, וכבן אנוש גם הוא יוכל לטעון שטעה או הוטעה במזיד (או שלא) ועכשיו הוא חוזר בו. גם אם לא יזכה בהסכמה, יוכל להיתלות באילנות גבוהים ולהסתמך על אובמה, ואיש לא יהין להאשימו יותר מדי. הרי טעות לעולם חוזרת, ואפשר ואף רצוי לסגת ממנה כשהוכחה כשגויה. בספרו "מקום תחת השמש", פירסם נתניהו את האידאולוגיה שלו שהתבררה בדיעבד כמנוגדת למדיניותו כראש ממשלה. אפשר גם להבין את מצבו כשבנוסף ללחצי הבית הלבן שחסמו את דרכו ואת האידאולוגיה שלו, קפצו על העגלה גם גורמים פוליטיים שונים במחוזותינו, תקעו אף הם טריזים בגלגליו ואילצוהו לבלוע את רוקו בזעם כבוש לנוכח התקפות מבית ומחוץ. כדיפלומט מזהיר ניסה לרצות את כל הצדדים, אך למרות זאת לא שכחו לו את התוצאה שהפכה לעמדת פתיחה בכל מו"מ שנדון אף מראש לכשלון. חשוב אף לזכור ולהזכיר שהיה זה ברק אובמה בתחילת נשיאותו שכפה על נתניהו את הנאום המאולץ ב'בר-אילן', בו הכריז על כורחו את ההכרזה האומללה: "שתי מדינות לשני עמים", שעד היום עומדת כריחיים על צווארו ועד כה לא יכול לסגת ממנה והוא נדרש לממששה. אותו ברק אובמה היה זה שעמד על "גבולות 67 עם תיקונים קלים" כפתיחה למו"מ עם אבו מאזן, הכרזה שהפלשתינים נאחזו בה כמוצאי שלל רב. וכי מדוע שדווקא הם יוותרו למה שנשיא ארה"ב מחוייב? בכך העניק להם למפרע ברוב חוכמת מדיניותו את התירוץ לכל מו"מ. אותו ברק אובמה גם הפיל על נתניהו את האילוץ להקפיא כל בניה בירושלים וביהודה ושומרון במשך עשרה חודשים כדי שאבו מאזן ייעתר ללחציו להיכנס למו"מ, עובדה שלא שינתה במילימטר כל נכונות פלשתינית להתגמש. רק בחודש שעבר, גרר ג'ון קרי את ממשלת ישראל לשחרר רוצחים טרוריסטים כמחווה (שוב!) להתחלה אינסופית עד לזרא למתן ומתן חסרי התוחלת מעצם מהותם. מסקנה: קורה בחיים שגם נשיא ארה"ב מצהיר הצהרה - וחוזר בו. אך גורר מדיניות שגוייה - וממשיך בה!. עכשיו ניקרה הזדמנות מפתיעה בה יכול נתניהו לקום ולהכריז כי שגה בהצהרתו, ולסגת מהכרזתו האומללה שהשמיע ב'בר-אילן' בהיותו נתון ללחצים בלתי נסבלים מהבית הלבן ומהאיחוד האירופי (כן...) להשמיע את ההצהרה המחייבת שהפכה לנקודת מוצא בכל מו"מ בלתי הגיוני. האם נתניהו ינצל את ההזדמנות? ימים יגידו.