1. הילדים נכנסו בחרדת קודש לחדרו המסוגף של
הרב שהיה שקוע בלימודו. הוא ננער אליהם תוך שהוא תוקע אצבע ימין בשורה שבה עמד בספר. בזה אחר זה ניגשו הילדים, והוא שביקש ללחוץ את ידם, החליף ידיים. עתה הייתה תקועה אצבע שמאל בדף, בעוד ימִינוֹ לוחצת ידֵי הקטנטנים. כמעט רגע ייצאו הילדים והוא ייבלע שוב בשורה שבה הפסיק עם כניסתם.
ראש השנה בפתח, סתיו יהודי בארץ אבותיי שולח אלי זה כמה שבועות רמזי אלול ומבקש לפייס את הלבה הרותחת של יחסי חרדים-חילונים. חשבתי על דמותו של הרב
יוסף שלום אלישיב ז"ל, שבקיץ האחרון מלאה שנה לפטירתו. לרובנו מוכרת דמותו בהקשריה הפוליטיים בלבד. ככזאת הייתה דמות שטוחה, שפעלה במסגרת השיח הפוליטי והתקשורתי המקומט. אבל ראש השנה דוחק בנו לפתוח חלון למבט נוסף לתופעה העתיקה שייצג.
הרב אלישיב גילם באישיותו את האתוס בה"א הידיעה של העולם היהודי לדורותיו - הלמדנות. הוא העמיד במרכז חייו הארוכים - יותר ממאה - עניין אחד בלבד: לימוד. במשך עשרות שנים נהג לקום בשתיים אחר חצות ולמד עד כלות. בעיקר למד לבדו, אף זה תוצר גניוס מיוחד: אוטודידקטיות. הלימוד היה הציר שעליו סבבו מגעיו עם סביבתו. לא רק במובן זה שמשם שאב את תשובותיו, אלא בכך שהלימוד היה העיקר ואילו המגעים - חריגים, גם אם ארכו זמן רב. כזה היה מנהג האיש שנים רבות. גם כששכב בבית החולים אחרי ניתוח קשה, הקפיד לקום באמצע הלילה להמשיך בלימודו.
2. מי יְגַל עפר מעיניך, ח"נ ביאליק, שבשירך "המתמיד" קוננת על עולם שנראה כעומד להיכחד: "ובצאתךָ יחידי לעִתות בלילה... / וְשמעו אוזניךָ מרחוק קול הומֶה / וְרָאוּ עיניךָ מרחוק אור נוצץ / בחלון, וּבעדוֹ דמות אדם הדומֶה / לצִלוֹ של מֵת מתנועע, מתרוצץ / מתרוצץ, מתנודד..." מה שראה ביאליק היה "מתמיד באחד מבתי הכְּלָאִים מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף (לומד מאוחר בלילה)". עבור ביאליק ודורו דמה בית המדרש לכלא, באשר צרר את החיים החברתיים והמדיניים. אבל ביאליק לא התייאש מבית המדרש ולא מהאוצר הכביר שהורישה המסורת היהודית לצאצאיה. בשירו "על סף בית המדרש" נקלע שנית לבית מדרש נעוריו הישן והחרב. "הָאֵבְךְּ לחורבנךָ, אם אֵבְךְּ לחורבני?" הוא שואל ונשבע בסוף השיר: "לא תָּמוּט, אוהל שֵׁם! עוד אֵבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ". ביאליק דיבר על התחדשות ועל רנסנס יהודי שכמותו אנו חווים בעשורים האחרונים; אבל הרב אלישיב, על מאות אלפי שומעי לקחו, לימד שקינתו של ביאליק על המתמיד הכלוא, שיקפה רק מקטע מסוים של בני דורו. מסתבר שהמתמיד למד ללא הפסקה, משוחרר מתמיד, ברחוב חנן 10 בירושלים.
באקדמיה מכנים את התופעה "מצוינוּת", מין אליטיזם למדני שמצמיח אחרי עשרות רבות של שנות עמל, מלומדים בסדר גודל בין-דורי. בראיון אצלנו לפני כחודש, תלה פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, את סוד החדשנות המדעית של היהודים גם בערך העליון של לימוד תורה. לא בכדִי הוזכרה האקדמיה. האוניברסיטה מתייחדת (אמורה להתייחד) בהצבת רף מצוינות למוריה, מתן היתר להתכנס במגדל השן, להתעלם ממהומת החיים המפריעה לקשב הפנימי, המחקרי, ולהתמקד בלימוד, בפיתוח המחשבה והרעיון. לכן חובת פרסום המחקרים והמאמרים כקריטריון כמעט בלעדי להתקדמות מקצועית. במידה רבה, מוסד הישיבה, במיוחד הליטאי, של מאות השנים האחרונות מקביל למגדל השן האקדמי. מכאן תובן המחלוקת ביחס למיהותו של הרב הראשי: מי ראוי לכתר "ראש הרבנים" - רב קומוניקטיבי או למדן אליטיסט.
3. האתוס הזה לא יובא מהאוניברסיטאות באירופה, למרות 1,000 שנות קיומן. הוא נטוע עמוק במסורת הלימוד של עמֵנוּ, בהתפעלות האינסופית סביב מפעלם הספרותי והמחקרי של ענקים כרש"י ורמב"ם, הגאון מווילנה ור' שניאור זלמן מלאדי, הרב קוק והרב ישעיהו קרליץ ("החזון איש") ועוד. אתוס הלימוד הולך אחורה לדמותו של גדול התנאים ר' עקיבא בן יוסף, שלקראת סוף המאה הראשונה לספירה החל בגיל 40 את מסעו המטאורי, עת הצטרף לכיתת תינוקות של בית רבן. כך מסופר במדרש הארץ-ישראלי, "אבות דרבי נתן": "הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות, אמר לו: 'רבי, למדני תורה'. אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח, כתב לו אלף בית - ולמדה, אלף תיו - ולמדה... עד שלמד כל התורה כולה... רבי שמעון בן אלעזר אומר... למה הדבר דומה? לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות. ובאו בני אדם ואמרו לו: 'מה אתה עושה?' אמר להם: 'הרי אני עוקרו ומטילו בתוך הירדן'. אמרו לו: 'אי אתה יכול לעקור את כל ההר'. היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול, נכנס תחתיו, סְתָרוֹ ועקרו והטילו אל הירדן ואמר לו: 'אין זה מקומך אלא זה'. כך עשה להם ר' עקיבא לר' אליעזר ולר' יהושע (רבותיו)".
4. הסיפור על האצבע הקבועה בספר, שהובא לעיל, הוא גם משל למסורת הלמדנות היהודית. הרב אלישיב המשיך ללמוד מהמקום שבו פסקו רבותיו, שאף הם בתורם למדו מהמקום שבו פסקו רבותיהם, אחורה במעלה הדורות רב החתחתים וקדימה במרחבי הדעת העכשוויים. עַם הספר אנחנו. הספר כרוך בשאלות הקיום והזהות שלנו. מעולם לא הושבנו את הטקסטים על מדף במוזיאון, לשוב אליהם לעיתים רחוקות כדי לאַבֵּק את הדפים המתפוררים. זָר כי ייכנס לאחד מבתי המדרש, גם אם לא יבין דבר, יוכל להאזין לזמני הפועַל הנקוטים - הווה בינוני: ר' עקיבא "אומר", רש"י "אומר", הגמרא "אומרת" וכן הלאה. מרחב טקסטואלי עצום הפזור לאורך אלפי שנותינו מקיף כאן ועכשיו את דוברי העברית, והם מנהלים איתו שיג ושיח מתוך ואל תוך עולמם.
אתוס הלמדנות עד כלות נשמר בקפדנות בכל תפוצות עמֵנוּ. הוא התפרץ ברעש גדול אל עולם הדעת המערבי, כאשר הותרו היהודים ללמוד באוניברסיטה והם החלו להתערב בחברה הכללית. אי-אפשר לתאר דמויות כמו שפינוזה, מנדלסון, מרקס, פרויד, איינשטיין, קפקא וענקים נוספים - ששינו פרדיגמות חשיבה והובילו את האנושות לתחומי ידע ודעת שלא נודעו במאות קודמות - ללא אתוס הלמדנות היהודי, ללא האצבע הקבועה בספר חיינו.
