עמא פזיזא

ביום רביעי ראיתי במעריב את תוצאות הסקר המודד מיהם הפוליטיקאים המאכזבים של השנה ומיהם המפתיעים לטובה. כידוע נבחר יאיר לפיד לפוליטיקאי המאכזב של השנה עם אחוז מצביעים של 63%. וראו זה פלא, העם היושב בציון אינו מפתיע לטובה וגם אינו מאכזב - הוא היה ונותר <. עם הסטראוטיפים, עם הסטרטאפים, עם "השלום עכשיו" העם של "צדק חברתי מלא עכשיו" - העם שסקלת הסבלנות שלו שואפת לאפס, סקלת הערך העצמי נוסקת לשמיים וסקלת יישוב הדעת אינה בנמצא - לא באינטרנט לא ברשתות החברתיות ולא בשום מסגרת ציבורית אחרת. הזמן הישראלי נמדד במקרה הגרוע בימים ובמקרה הגרוע יותר - בשעות או שניות. התמדה, דרך-ארץ, אורך רוח, סבלנות וסובלנות, יישוב הדעת - כל המושגים הללו נמנים כיום על המילים הגסות ביותר במילון המושגים הישראלי בפרוס השנה החדשה.

מדאיג מאוד!.

קורבן התמים הפעם, קבעו התרפים הוא יאיר לפיד. הגאון והשיגעון של אתמול הפך במחי יד אחת וכהרף עין במונחי חייו של עם, לאכזבה הגדולה . ממליכי המלכים של אמש הם התליינים הפוליטיים של היום, ומוכנים לזרוק את המושיע הגדול מאתמול לכלבים, ללא כל הרהור נוסף; ב ר ר ר ר... . כמה טיפוסי, כמה מטופש וכמה שטחי.

בין המוחים החדשים והישנים, שבחרו בלפיד בבחירות האחרונות לפני פחות מ-6 חודשים, כמה היו אנשים מיושבים בדעתם וכמה מהמרים בבורסה או בקזינו? כמה מהם סברו ברצינות ובכובד ראש שהגאון התורן שלהם, חסר השכלה כלכלית ופוליטית, חסר ניסיון בהנהגה לאומית ובחיים פרלמנטריים, ועם 19 מנדטים בלבד, יבחר ביום ג' בשבוע וביום ג' בשבוע שלאחר מכן יביא להם את הגאולה השחימה? ברור שאלה שחשבו כך הם שוטים ואלה שלא חשבו כך - הם צבועים. ואלה שסתם "הלכו עם הזרם" מבלי לתת לעצמם דין וחשבון על מעשיהם הם נמושות אופורטוניסטיות.

התוצאות צפויות למדי, במיוחד לאור העובדה שלפיד לא נמנע מלקבל על עצמו את התפקיד המשמעותי אך כפוי-טובה של שר אוצר בישראל (ולא רק בה) בעידן של משבר וגרעון עמוק. לפיד אינו גיבור ואינו טלית שכולה תכלת. שר אוצר הוא מהתפקידים בעלי ההשפעה היותר גדולה בישראל במישור הפנים. התרגיל ה"חינוכי" שעשה, בשיתוף עם בנט, לנתניהו מצד אחד ולחרדים מצד שני, הוא קלסיקה פוליטית, שהביאה לו לא מעט דיבידנדים. אבל יכולת ל"קפוץ מעל לפופיק" אינה מוקנית לבני אדם, ולא הוקנתה גם ללפיד.

אני משוכנע שניתן היה לארגן תקציב מוצלח יותר לשנת 2013, והעובדה שלפיד לא מיצה אפשרות זו עומדת בהחלט לחובתו. אבל אסור לאבד פרופורציות - בכל מקרה מדובר בהקלות כאלה ואחרות ולא במהפכה טוטאלית. מאידך-גיסא, מבחן תקציב 2014 והרבה יותר ממנו תקציב 2015, הם מבחני אמת.

בתגובתו האמוציונלית החפוזה של הציבור הישראלי, אני רואה <. היא מבטאת חוסר סבלנות וסובלנות, היא מבטאת קוצר נשימה ואופק חסר מעוף, היא מבטאת חוסר תכנון וארגון והיא מסבירה היטב את יסודות "הסטארטאפיזם" הישראלי - מאמץ גדול ובלתי מאורגן לשם השגת יעד מצומצם או אינדיבידואלי קצר מועד שיש בו תמורה מיידית בעין ע"ח כל שיקול אחר. אבל יש בה דבר-מה חיובי; יש בה אזהרה ללפיד, לנתניהו ולבנט.

לפיד חייב להוכיח את עצמו בתקציבים הבאים ולהביא בהם ובאמצעותם לכלל מימוש שינויים מבניים רציניים במשק הישראלי. נתניהו, שעלה על דרך מדינית מסוכנת, חייב לבחון אם יש לו גייסות. שכן כלכלה ומדיניות חוץ וביטחון שאין להם גיבוי ציבורי רחב, הן מרשם בדוק לכשלון פוליטי. בנט עדיין לא מצא את עצמו ועדיין לא מיצב את עצמו על המפה הפוליטית, למרות סימנים חלושים בסקרים להתחזקות פוליטית קלה. התיקים שבידיו אינם עתירי עוצמה כתיקים שבידי לפיד ובוודאי לא כאלה של נתניהו. לכן עליו לבדל עצמו משני הקודמים ולנהל מדיניות עצמאית בשלושת התחומים המרכזיים שעל סדר-היום: כלכלה, חברה ומדיניות חוץ וביטחון לאומי, ושונות זו חייבת להראות ולהשמע.

המפתח של בנט להשפיע פוליטית הוא בהגדלת מרכיב התמיכה הפוליטית של המחנה החילוני-מסורתי בבית היהודי, מחנה שכיום מהווה חלק קטן בשורותיו. במילים אחרות: עליו למנף את הבית היהודי לכלל מחנה פוליטי שיהיה קרוב ככל האפשר בעוצמתו ל-20 מנדטים. חלק מהמהלכים הדרושים לכך הוא תכנון קפדני וזהיר של החזרת החרדים ל-main Stream הישראלי, בתמורה להשתלבות משמעותית ומזורזת שלהם בכוח העבודה, בשרות הלאומי ובהתישבות אקטיבית באיו"ש. את המהלך צריך להתחיל להערכתי מתנועת חב"ד, בשל זיקתה החזקה לארץ ישראל, תוך שילוב ידיים עם המחנה הלאומי בליכוד. מבחינה זו שאלת ההשתלבות בשירות הצבאי נמצאת במקום שלישי בחשיבות, כאשר העיקרון מוסכם ודרך המימוש גמישה.

עם ישראל היושב בציון חייב להתבגר.

אחד הסממנים המובהקים של התבגרות לאומית הוא הבנה עמוקה וראלית של תהליכי החיים המציאותיים. אין פתרונות קסם ואין פתרונות אינסטנט ועם זאת וחרף העובדה שהכל בידי שמיים - עדיין הרשות נתונה... את המעבר ממדינה בהקמה בשני הדורות הראשונים לעצמאות, למדינה מתבססת ונערכת לקיום ארוך-טווח ועצמאי חייבים להתחיל עכשיו. אולם בד-בבד חייבים להבין שמדובר בתהליך ארוך-טווח, מורכב וקשה, הטעון השתחררות משתי מנטרות "היסטוריות" שאבד עליהן הקלח:

א. מה שהיה - היה; אי-אפשר ואין צורך להחזיר את הגלגל לאחור. העבר מיועד לנוסטלגיה, והעתיד הוא האתגר המתמשך;

ב. מדינת-ישראל חייבת לעצב את עצמה למען עצמה ולא בכדי למצוא חן בעיני ה"גויים". פרוש הדבר הוא שעליה לקצוב ולקבע בחוקים ובנורמות התנהגות אל אורח-החיים הנורמטיבי והציבורי שלה - יהודית או אוניברסלית? דמוקרטית ייחודית או תעתיק כפוי של מודלים זרים? מדינת משטרה ומשפטיזציה או מדינת צדק חברתי? מדינת העם היהודי או מדינת מקלט לרסיסים המוכים שלו בנכר בכל דור ודור? מדינת הלכה או מדינה של פלורליזם יהודי? מדינה מתקדמת מבחינה כלכלית וטכנולוגית או מדינה הממתינה למשיח? מדינה המגינה על עצמה גבולותיה וערכיה או מדינה טעונת טיפוח לנצח? מדינה המכבדת את אויביה ומשמיציה או מדינה המכבדת בראש וראשונה את אזרחיה הנאמנים? מדינה הרואה קשר הדוק בין זכויות אזרח לחובות אזרח או מדינת שוטים מתיפיפת? וכו'.

קבלת החלטות בסוגיות אלה, תוביל להשלמת חוקי-יסוד (ובסופו של יום גם חוקה) בישראל, תעצב את דפוסי החיים באופן המתאים למדינת הלאום היהודי, תשמר את הציונות כתפיסה דינמית לאורך זמן, תוביל לקביעה במשאל-עם של גבולות המדינה ולהכרעות עקרוניות בשאלות הקשורות בסכסוך הישראלי-ערבי כנדרש למדינת לאום יהודית ותטפל בבעית יסוד של חברה ומשק על-פי קוים מנחים הרואים בסוף התהליך דמות רצויה של המדינה, ולא את הצרכים המדומים של מערכת הבחירות הבאה.