טולסטוי פותח את ספרו "אנה קרנינה " במשפט הידוע: כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו באותה מידה אך המשפחות האומללות - אומללות כל אחת על-פי דרכה.
מושג הביחד במשפחות שונות בישראל מקבל משמעות יתר בחגים, הנמשכים בישראל כשלושה שבועות. השאלה :"איפה אתם בחג?" נשמעת כאן פעמים אין ספור. יש אנשים האוהבים את אווירת החג שלפני החג, עסוקים בקניית מתנות לבני משפחתם, חושבים על התפריט שיכינו, על לבוש החג, המוזמנים וסדר הישיבה, ומצפים לחגיגה הגדולה,שאינה חד- פעמית בשנה, ואף לא מסתיימת בשלושה רגלים, כי אם בעוד חגים, שאינם כתובים בתורה. בישראל מספר חגים לא מבוטל בהם מתכנסת המשפחה לחגיגה. אירועים כאלה מספקים הזדמנות נחמדה ומלכדת לראות את מי, שאי-אפשר לראות במרוצת היומיום והעבודה, גידול ילדים וקריירה, וכיוצא באלה.
אנרגיה של התחדשות החג הוא איזה עצירה במרוץ השגרתי, החד-גוני שמאפשר אנרגיה אחרת. התחדשות, קרבה אישית, הידוק קשרים, הכלת האחר, שייכות, סיפורים מ
מקור ראשון , הפגנת רגשות והרגשת ביטחון ומגן בקרב בני המשפחה, כפי שנאמר: דם זה לא מים. החג הוא אפשרות הולמת לשינוי גישה, להתפתחות פנימית ולבגרות נפשית . לצאת מהמצב האינפנטילי של ברור חשבונות מן העבר, לזרום עם המצטרפים החדשים למשפחה, חתן, כלה, משפחה אחרת שמתווספת עם כול מהותה הפנימית. מסורותיה וגינוניה.
לאחרים החג הוא סיוט. ראשית הם נוכחים לדעת, שמעט מאוד מקרוביהם באמת מקורבים אליהם באופן נפשי ורגשי. בחלקם מעמידים פנים, כדי לצאת ידי חובה גם לגבי משפחותיהם וגם לגבי החברה כולה. ויש שבורחים לארצות אחרות, כי החגים בשבילם הם מעמסה מכול הבחינות. ראשית בשביל מה לטרוח, לארח, להוציא כספים על אחרים. תמיד יהיה מישהו שלא סובל מישהו אחר מבני המשפחה, אינו מוכן לשבת לידו, וזוכר לו טראומה כזאת, או אחרת מן העבר. הטראומה בעיניו של המסתייג ממשפחה, לפעמים היא טיפשית, או זניחה, כמו אי אמירת שלום לבבית, או מתנה בלתי ראויה לאחד הנכדים בחתונה, או בבר-המצווה. החשוב שהיא בלתי נשכחת ואף בלתי נסלחת.
אנשים אלה אינם מסוגלים להתמודד עם קשיים קטנים, ו/או גדולים, ומסרבים להתבגר. הסולח או השוכח, הוא
האדם הגבוה יותר מבחינה רוחנית. כמו בכול חברה ישנם בעלי יכולת תקשורתית ורגשית, ואילו אחרים מעדיפים לנתק ולהתנתק. ניתוק הוא דרך לא פשוטה, לפעמים קשה אף יותר מחיבור. המנותק לעולם יתבשל במיץ של עצמו, מבלי אפשרות לצאת להזדמנויות חדשות שמספקים החיים. להישאר במעגל לא סגור , פצוע ובלי כוחות.
החגים - הזדמנות להתחבר לתודעה חיובית יש אומרים שמושג המשפחה פשט את הרגל. בבתים רבים כבר אין שולחן שבת של אכילה משותפת, והיררכיה של אב אם וילדים, שנותנים יחס להורים וכבוד למבוגרים. זה מצער לראות משפחה שמזמינה אוכל מוכן בערב רגיל, כמו פיצה, או סיני. לפעמים ההורים העבדים החדשים של שנות ה-2001 ,מגיעים כל-כך מאוחר, שבקושי מי מהם רואה את הילד על צרכיו. גם הילדים נעשו טרוריסטים קטנים ומגיל אפס כבר יודעים לדרוש. משפט נפוץ כמו: אימא תקני לי, נשמע מידי יום, בביתה של המשפחה המודרנית, שאולי פשטה את הרגל וגם כנראה את הראש. התקני לי הזה הוא פיצוי על חוסר תשומת לב והזנחה רגשית. [בשפה עברית, כסף מלשון כיסופים]. למי שהמזל שיחק לו יש סבתא, שמגיעה אחת לשבוע[גם היא עסוקה בענייניה], ודואגת לתת מיכולותיה לנכדים.
החג הוא ההזדמנות להתחבר לתודעה חיובית, לתובנה שיש לו משמעות בחיינו, וכוח עצום של יחד. ניתן עם קצת דמיון לברך בו, לקרוא משהו, לבקש מהקטנים לשרבט ולצייר למשתתפים איזה דף על הצלחת, להשמיע מוזיקה ומי שמוכן ירקוד קצת, לשמח את האחרים, בפרט דור ההמשך. לספר על מישו שעשה איזו פעולת התנדבות חריגה בבית, בבית- הספר ,למען החברה. לתת מחמאות לאנשים שטרחו לקנות, להכין מאכל מסוים, ולבקש מהנוכחים לומר משהו על החג, המשפחה, הצטיינות הילדים ועוד.
את או אתה הם התא הבודד ויחד יוצרים משפחה. שלא רק אוכלת יותר מדי בחגים, אלא משאירה לעצמה ערך מוסף, רוחני, תרבותי, רגשי.
שתהא זאת שנת ברכה לכולנו, וזכרו הכול מתחיל במשפחה.
חג שמח !
