"לוי לא הסכים ללכת למקצועי כמו כולם מסביבו. הוא היחיד שהגיע לגימנסיה הריאלית, "וכנראה היחיד בשכונה שיש לו בגרות, בוודאי אוניברסיטה". אחרי שירות כחייל גולני ומדריך קשר, הוא ממשיך לאוניברסיטה תוך התנגדות עזה של הוריו. "ועוד לימודי היסטוריה! מה תעשה עם זה?" הקטע הנ"ל לקוח מתוך הראיון שהעניק
אמנון לוי, יוצר הסדרה "השד העדתי", ליהודה נוריאל, כתב "7 לילות". מבלי שהתכוון לכך, חשף לוי את אחת הסיבות העיקריות למספרם המועט של המזרחים בשורות האקדמיה ובמשרות נחשקות רבות. הורים המעדיפים שהבן שלהם יעבוד בחנות המשפחתית במקום שיכלה את זמנו בהגשות בלתי פוסקות של עבודות סמינריון, חורצים את דינו בצורה הרבה יותר אכזרית מאשר כל "ווזבוז" המעקם את אפו למשמע שם משפחה לבנטיני, יהא זה ביטון, אסולין או ששון.
אמנון לוי עשה עבודה מעמיק ו מניבת רייטינג, אך חד-צדדית להדהים. דווקא בתור בוגר החוג להיסטוריה הוא היה אמור לבדוק את מכלול הסיבות שהביאו את אותם המזרחים להישגים מרשימים ולהשתלבות מלאה, אם כי לא על אדמת ארץ הקודש אלא הרחק ממנה, בצרפת.
ברנאר-אנרי לוי צעיר בשנה בלבד מצ'רלי ביטון, המייסד המיתולוגי של הפנתרים השחורים. הוא נולד ב-1948 להורים ממוצא אלג'יראי ובגיל שבע הגיע עם משפחתו לצרפת. בזמן שהוריו של לוי "משלנו" התנגדו לאי-הליכתו בתלם המקצועי, הוריו של לוי הצרפתי שלחו את בנם לבית ספר יוקרתי. ברנאר-אנרי לוי הפך, אפוא, לפילוסוף, קולנוען ואיש עסקים מבלי שהזדקק ליד החמה של אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית או לאגרוף הקמוץ של הפנתרים השחורים.
קלוד ללוש, בן למהגרים מאלג'יריה אף הוא, יצר את "גבר ואישה", סרט עטור שבחים ופרסי אוסקר שהזניק אותו אל פסגת הקולנוע הצרפתי. ללוש אחר, ושמו פייר, הגיח אל אוויר העולם בתוניסיה והיה לפוליטיקאי צרפתי בכיר. אריאל ויזמן שנולד ליהודים ממוצא מרוקאי, התיידד עם הפילוסוף עמנואל לוינס, רכש את השכלתו בבית הספר הנודע ?cole Normale Isra?lite Orientale והפך לאושיית טלוויזיה צרפתית. גד אלמלח, מרוקאי אסלי מקזבלנקה, התחנך בקנדה וממלא עולמות בפריז ומחוץ לה בתור קומיקאי מוביל. גם בארה"ב מצבם של יהודים מארצות ערב הוא בכי טוב באבו אבויה. פאולה עבדול, הזמרת והשופטת הקשוחה מ-American Idol, היא בת להורים ממוצא סורי. אביו של הגיטריסט ניק ולנזי הוא יהודי תוניסאי. שורשיו של המתמטיקאי פרנק הררי הנחשב לאבי תורת הגרפים נטועים במרוקו ובסוריה.
משמותיהם של מצליחנים מזרחיים ניתן להרכיב מגילה שלמה. אחיהם האשכנזים שבתחילת המאה ה-20 ברחו מעיירות רוסיה מוכות הפוגרומים, ותוך עשור בלבד הצמיחו מתוכם את ג'ורג' גרשווין ואירווינג ברלין, אנשי עסקים ורופאים, עורכי דין ומדענים. בשונה מפליטי גרמניה הנאצית או יוצאי ברית המועצות, להירש מברדיצ'ב ולניסים ממרקש לא היו תעודות בגרות, תארים אקדמיים ושאיפות לחנך את ילדיהם בצלמם ובדמותם. אותם מהגרים קשי יום עשו את הדבר הפשוט, המתבקש והיעיל ביותר: הם הסתכלו מסביב. הם לא ראו מסביבם את הדומים להם. מעברות, פחונים וגטאות (הנקראים בשם המכובס "עיירות פיתוח") לא הסתירו מהם את פריז רבתי, על האצולה התרבותית שלה. הם הביטו בפליאה באנשי האליטות והעבירו לילדים את הצוואה האחת והיחידה: "כזה ראה וקדש".
יש מספר גורמים האחראים למצבם העגום יחסית של המזרחים בארץ. במקום לבזר את אוכלוסיית העולים במטרה לשלבם, ממשלות ישראל העדיפו לאכלס בהם ערי סְפָר נידחים. במקום ליצור מסגרות שילוב טבעיות, עם תלמידים אחדים מ"שכבות מוחלשות" בתוך כיתה של "שכנוזים", הוקמו בתי הספר ההם בפתח תקוה, על טהרת יוצאי אתיופיה. ייתכן שדווקא עידן האינטרנט עשוי למוטט את המחיצות החלודות הפרידים בין ישראלים בסביון לאלה שבירוחם. ס"ט, הוסף עוד היום לרשימת החברים שלך איזה חננה שעושה לייקים לעמודים של הטכניון.