א. א' ראש השנה. שמונה וחצי בערב. לא הדלקתי חדשות. זה לא פרט טריויאלי בכלל. אני במרד חדשות. בעשרה לשמונה בהיתי בטלוויזיה הסגורה וציוויתי עלי: "שלא תדליקי". בשמונה ועשרה החריתי אחרי: "שלא תעיזי". צללתי לתוך מאמר של אווה אילוז בהארץ על מות האהבה ואת מוספי האקטואליה זרקתי בצד. אחר כך הלכתי לעשות נס קפה וסידרתי קצת את המטבח. בינתיים נהיה שמונה וחצי ודי מהר אחרי זה - כמו שקורה תמיד כשאני כותבת. תשע ועשר, המטבח כבר נהיה עוד פעם הפוך, וטלוויזיה טרם הדלקתי. שישחקו להם מגישנו ופרשנינו אלו עם אלו, אני פורשת מהכימי ומהאטומי, מהסורי ומהאירני, מהאובמה - כן- אובמה - לא. גם לא מעניין אותי מה יחליט הקונגרס ואיזה סוללות של טילים נגד טילים פרוסות ואיפה.
עוד מעט סתיו. לרגע קט רוח קלה עוברת בין שני החלונות הצרפתיים של חדר השינה שלי, שנושקים זה לזה בקודקוד כאילו היו שתי שוקיים של משולש שווה צלעות, ומיד היא מתפוגגת כמו חלום מתוק.
יש לי מצב רוח קצת אקסיפיסטי בחג הזה. לאכול, לקרוא, לישון. לא לחשוב על שום דבר שמתחיל ב-"ס", נגמר ב-"ה", ובאמצע מתעופפים טילים. לתכנן מנוסה קצרה לבירה אירופית, לא כל כך חשוב איזו. לגמוע רחובות וכוסות קפה של אחרים. לזקוף גבוה את הצווארון של המעיל בצבע שיער גמל עם הפרווה מבפנים. להשתוחח מפני הרוח, להתכווץ קצת מהצינה ולהצעיף מבט כאילו אין בעולם שום דבר יותר רציני מסתיו. חיים של אחרים.
ב. מישהו אמר לי פעם שאם לא עוקבים אחרי האקטואליה לא קורה כלום. החיים ממשיכים כרגיל ולא סוטים ממסלולם במילימטר. אני הופכת הרבה במשפט הזה. שוקלת לאמץ אותו כאסטרטגיה, כאימון לחיים, אבל לא סגורה על זה. מה הכוונה ב"לא קורה כלום"? אני מדמה את עצמי לאוגר שעשועים על גלגל בתוך כלוב, מסתובבת גם כשאני לא מסתובבת. מה מרגישה חיית מחמד מבוהלת כשהיא שבוייה בתוך הכלוב ובתוך פחדיה שלה? על מה היא חושבת כשהיא נאחזת בשלבי הפלסטיק של הגלגל ולא מעיזה לקפוץ? בטח לא על תורת היחסות. כמוה- כמוני. כל התודעה מצטמצמת באותו רגע לנקודה סינגולארית אחת- איך לא להישמט. רק אחר כך באה התהייה: הרי העולם נוע- ינוע. גם אם אני לא זזה, גם אם לא שיניתי פוזיציה, משהו קורה לי, לא?
שמעתי פעם הרצאה על המהפכה שעשה הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט במטאפיזיקה. כמו קופרניקוס בשעתו, שהפך על פיה את התפיסה האריסטוטלית לפיה הארץ היא המרכז והשמש מסביבה, כך טען קאנט שהאדם, כלומר תודעתו, הוא המרכז ושהמציאות מסתובבת סביבו. אנו מבינים את עולם התופעות באמצעות סט של כלים שהם השכל שלנו. לא התופעות הן הקבועות והשכל הוא שמסתובב סביבן בניסיון לתקף אותן, אלא להפך- המציאות נגזרת מהתודעה וגבולות המציאות הן גבולות התודעה.
בחסות המחשבה הקנטיאנית והעצה שקיבלתי אני בורחת קצת מהמציאות. בדמיוני, אני מפזזת כבר על מדרכות אירופיות מתפקעות משלכת- כי הרי בדיוק לשם אני שייכת- ומבטיחה לעצמי לבדוק דילים אחרי החג.
ג. שבת שאחרי ראש השנה. מדיניות בת היענה שלי, שהחזיקה כל כך יפה ארבעה ימים תמימים, כבר מחוררת כמו מסננת. בצהריים אמרתי לבעלי: "צריך לקפוץ לסופרפארם לקנות מים מזוקקים למגהץ" (יש שתי חיילות בבית וערימות של מדים לגהץ). בעלי ענה: "יותר מאוחר. עכשיו אנחנו בנוהל שבת".
נכנסתי למיטה, עם אותו מוסף בו פרופ' אילוז מסבירה את מות האהבה באמצעות פגמים של התודעה. על שולחן הניתוחים: ריקארדו מולטני, גיבור ספרו של הסופר האיטלקי אלברטו מורביה - "מותה של האהבה". מולטני שבוי בנרטיב שהוא המציא על עצמו: תסריטאי גאון שהקריב את אמנותו על מזבח המסחריות. בתודעתו שלו אשתו אשמה במכירת נפשו לשטן- תאוותיה הבורגניות פשוט אינן יודעות שבעה- ועכשיו, ברוב אנוכיותה, היא גם הפסיקה לאהוב אותו. הונאה עצמית, מסיקה אילוז, מפריעה לאדם להתבונן בתוכו ולתת לעצמו דין וחשבון לגבי מי ומה הוא באמת. אדם כזה לא יכול לאהוב, הוא גם לא יכול להיות נאהב, הוא בכלל לא יודע מי הוא.
כמה עמודים לפני אילוז
ארי שביט מראיין את מפקד חיל האויר,
אמיר אשל, על המטס ההוא מעל אושוויץ. "זה לא קצת מורבידי?" הוא שואל את מח"א, "בשביל מה היית צריך את כל הקיטש הזה?"
גם אני חשבתי כך בזמנו ואפילו כתבתי על זה מאמר בשם "אושוויץ בידינו". תהיתי שם מהי מטרת ההפקעה של שמי פולין וקבעתי שאחת היא: "סיבוב דאווין". אבל עכשיו שוכנעתי להרפות קצת מהזוית הצינית, אולי בגלל ההקשר ליהדות הונגריה שאבא שלי הוא אחד מניצוליה המעטים.
וזה מה שהיה כתוב במצגת של האלוף עדו נחושתן שבעזרתה תוכנן המבצע: "באביב 44 התרחשו שלושה אירועים: בעלות הברית השיגו עליונות אוירית מעל אושוויץ- בירקנאו; בעלות הברית קיבלו מידע מדויק על המתרחש באושוויץ- בירקנאו; יהדות הונגריה נשלחה ברכבות חתומות לאושוויץ- בירקנאו. מבצעית- אפשר היה להציל. אנושית- היו חצי מיליון שאותם אפשר היה להציל. פוליטית- ההחלטה להציל מעולם לא נתקבלה....העולם יכול היה לשתק את אתר ההשמדה והעולם לא עשה זאת".
ד. שבע בערב. מוצאי שבת. תמו ימי החג. גם נוהל השבת עומד לפקוע והמצב רוח האקסיפיסטי מתפוגג יחד איתו. הסתיו התגלה כמצג שווא, יכול להיות שגם החופשה באירופה. המזגן הודלק מחדש ועכשיו הוא זולל חשמל ופולט בתמורה קצת נחמה קרירה. אני תכף נוסעת לסופרפארם לקנות את המים המזוקקים.
במוצאי החג נשארתי עם ההרגשה שהכל זז, גם אם במשך ארבעה ימים אנחנו רק אוכלים ופחות מידי זזים; השלמתי עם זה שאם אני אסע לאירופה או לכל מקום אחר זה יהיה רק לטיול קצר; הבנתי שלתודעה יש זיכרון ושלזיכרון יש תודעה, ושיכול מאוד להיות שהאמריקנים יתקפו בשבוע הבא.
