אני כותב לך ציפי ואיני יודע אם מכתב זה יגיע אלייך. אני רואה לנגדי עכשיו את עינייך הצוחקות תמיד, ואינני יודע אם אַת יודעת שכבר אינך. אני כותב מתוך כאב, כי בכל פעם שפורֵש מישהו מבני האור, העולם נעשה עצוב יותר. כל מי שפגש בך לא יכול היה שלא לראות את היופי הפנימי שלך, את תום לבך ואת האור שעל פנייך. בכל פעם שמֵתים בני אדם כמוך, העולם נעשה קשה יותר לחיות בו.
התראֵינו לאחרונה בערב פסח. יצאתי אז מבית חב"ד הקרוב לביתך לאחר שקיבלתי שם מצות שמורות. ואז ראיתי אותך ואת יואב יחד בגינת הבית שלכם. קראתם לי להיכנס. אני עדיין זוכר אותך עוברת בין השתילים ואומרת: כאן נטעתי לימונים וכאן נענע.
וכאן... וכאן...
ראיתי את האושר על פנייך. וכשהזכרת את הלידה הצפויה של יערה, אמרתם בחיוך את ויואב: זהו, עכשיו סבא וסבתא. לא תיארתי לעצמי אז שלא נתראה עוד. דיברנו בטלפון אחר-כך, אבל מאז אותה פגישה אקראית, החל שעון החול שלך מונה את השעות.
אני זוכר איך עיצבתְ את העטיפה לספר שירַיי "אַגדת הדבש המר", לפני 10 שנים. דפדפתְ בשירים ושאלת אותי לרעיון כלשהו שאותו אתְ יכולה לבטא באמצעות העטיפה. אמרתי אז מספר דברים, ואז היה משפט שלי שתפס אותך. אמרתי שהמשורר בעת כתיבת השירה שלו, מביט על המציאות מבחוץ ואינו מחובר אליה. כאילו משהו נדלק אז אצלךְ.
יצאנו מן המשׂרד לרחוב שׂדרות אשכול ואת חיפשׂתְ בתוך השלֶכֶת בין העלים שהיו מוטלים על הארץ עלֶה שיתאים עבורךְ. הרמתְ מן הארץ את אחד העלים, ניקית אותו היטב ותלשת ממנו עלעל אחד. אחר-כך בבואנו למשרד הנחת את העלה על שני חלקיו במכונת הצילום וצילמתְ אותו בכמה ואריאציות, תוך שאתְ מזיזה את חלקי העלה במצבים שונים.
היום כשאני מתבונן בעטיפה של הספר, אני מגלה לראשונה שהעלעל המנותק מן העלֶה פניו מכוונות הצידה, הוא לא ממש צמוד לעלה. התוֹבנה המאוחרת שלי היא שהעלעל הבודד הזה הוא אתְ.
תמיד היית נחבאת אל הכלים. גם כשצחקתְ עם כולנו, תמיד שמרתְ על עמדה של אאוטסיידר. לא הגעתְ לאף אחת מההתכנסויות של העובדים בחדר האירועים והישיבות. לא הצטרפת לימי העיון וההשתלמות של העובדים. אפילו לסיורים שקיימתי ביום ירושלים לכל העובדים לא הגעתְ. ובכל זאת, היית קרובה לכולם וחבֵרה עם כולם.
אני זוכר שהיה לך יחס מיוחד למי שדיבר יידיש. השׂפה הזאת הייתה חלק מתַבנית נוף נפשַך, וכשגילית מישהו שידע לדבר ביידיש - שׂוחחת עימו רק ביידיש. כשסרבת לקבל ממני תמורה לעטיפות שעיצבת לספריי, הבאתי לך ספרים ביידיש. אני זוכר שהבאתי לך את הספר "פַארווּס לַאכְט דִי כַּלֶה" (למה צחקה הכלה) ומאוד אהבתְ אותו.
כשהגעתם לגור בצור הדסה, לא רחוק מן הבית שלנו, נסעת לא פעם בבוקר בקו 184 עם תפארת אשתי. תמיד התפעלתְ מן הדרך העולה לעין כרם ומן הנוף הפראי. התלהבתְ מן השקדיות הלבנות לאורך הדרך בחודשי החורף וכשראית כּליל החורֶש בדרך, אמרת לתפארת שהיית רוצה עץ כּליל החורֶש גדול בגינה שלך. אגב, יואב מקווה שהכּליל שנטעתְ אכן נקלט, ואולי יום אחד יהיה לך כּליל חורש גדול, ואתְ תראי אותו מן המקום שאת נמצֵאת בו ותהיי גאה מאוד.
ביום האחרון לחייך הגעת לעבודה לבוּשה לבן. נראית כמו שקדיה לבנה. יורם סיפר לי שאמר לך: ציפי, מה קרה? חג השבועות עבר כבר... ומינה אמרה לך: את נראית ממש כמו כּוהנת. אחר-כך ירדתְ למשׂרד לעיצוב גרפי בעיר והיית גם במאה שערים, שם את סועדת אישה זקנה בהתנדבות. ממש סמוך למותך עשית גמילות חסדים. אם הייתה זו אגדת עם, בוודאי המצווה הייתה מצילה אותך מכל פורענות. אבל אתְ מיהרת לפגישה עם יואב. הגעת לקו 14 במרכז כְּלל, וכל סגולותייך ומצוותיך לא חילצו אותך משליח האופל שכתב את שמֵך על חגורת הנפץ שלו.
עכשיו השׂמלה הלבנה שלך מוכתמת בדם ואין לך אפשרות לכבס מגופך את המוות. אני כותב אלייך ומדבר איתך ואני יודע שהשתיקה שלך היא בלתי הפיכה. אני מתחיל להשתכנע שהמוות שלך אינו זמני. הבית שלך רֵיק בלעדייך, וגם הצמחים בגינה מתגעגעים אלייך. הערָבה הבּוֹכייה שנטעת ליד הגדר שפופה קצת מאז שהלכת וגם בּוכייה. אם הייתי יודע קסמים, הייתי מנסה לעשות הכל. לומר, אולי, מילים שיגעו בך ויחזירו את הכל לאחור. ואולי אז נתעורר כולנו מחלום רע ונראה אותך מהלכת בלבן עם סרט תחרה צבעוני ולא בלבן של תכריכים. כשהיינו בביתך לאחר ההלוויה, כולם היו שם, ורק אַת לא הגעתְ. היו יואב ויערה ורותם ואימך ואחותך והקרובים והחברים. תפארת לחשה לי: איך זה יכול להיות? רק ציפי חסרה כאן.
ציפי, אולי אַת זוכרת שבמסיבת פורים של האגף לתוכניות לימודים לפני מספר שנים חיברתי חידון היתולי על שמות העובדים. כדרכך לא נכנסתְ למסיבה, אבל הראיתי לך את החידון כולו. בכל פעם שקראתי הגדרה היתולית, התבקשו כולם לפענח מי הדמות. אחת החידות הייתה:
"בתו של פסח לפעמים עפה". והתשובה הייתה: ציפורה פסחוביץ. ועכשיו כשאני חושב על החידה הזאת, אני אומר לעצמי: אוי ציפי ציפי, עכשיו את תמיד עפה, כי אינֵך עימנו עוד.
אני כותב לך את המכתב הזה ללא כתובת, ואין לי עוד מילים ואין קסמים. ואת נחה לך מנוחת עולמים.
עד כאן ההספד.
וזה השיר שכתבתי שנה לאחר מותה, לעלייה לקברה ביום השנה. פרסמתי אותו בספר שיריי "משורר של חצות" (2010):
