שאלת המסכות דורשת טיפול ברמה של פתולוגיה לאומית ולא בשאלות מתחכמות בתקשורת הכתובה. לדעתי, הבעיה העיקרית היא ההתנהלות של הציבור בישראל, שנמנע במשך שנים מלבוא ולקבל את הציוד אותו ביקשה הממשלה לחלק לו. אילו הגיע בזמן, היה מתברר כמה ערכות חסרות באמת, וניתן היה לפעול לתיקון המעוות מבעוד זמן, אילו היה בכך צורך.
שאלת המסכות, כמו כל שאלה בביטחון הלאומי, אינה שאלה עקרונית של זכויות אדם, אלא של מידת ההיגיון בניסיון לתת תשובה מוחלטת לשאלה לא מוחלטת, כלומר: מינון ותמהיל מחד-גיסא, והתאמת האמצעים לבעיה לכשנעשתה קונקרטית מאידך-גיסא. הצבא והממשלה מעולם לא ידעו לתת תשובות מלאות לכל הבעיות האפשריות, וגם הפעם זה כך.
אילו חולקו כל המסכות, היה מתברר שברוב המקומות בארץ לא היה בהן צורך, ובמקומות שהיה בהן צורך היה מחסור. שהרי הציבור אינו בהסגר, ונרצה או לא נרצה, הוא אינו ממושמע במיוחד ואינו נוטל עימו את המסכות כל הזמן ולכל מקום, אפילו לא בימים אלה. עצם החלוקה אינה מבטיחה תשובה אפקטיבית לכל, אבל מבטיחה גם מבטיחה בזבוז כספים אדיר, שהיה גם בימיו של מופז כרמטכ"ל, ערב מלחמת המפרץ השנייה (2003).
בעניין זה אני חייב לגנות את התייחסותו של
שאול מופז בתקשורת לנושא המסכות, התייחסות פוליטית-פופוליסטית הגורסת שמאחר שיש יתרות בתקציב הביטחון (לדעתו למעלה מ-13 מיליארד שקל), ראוי לבזבז 1.5 מיליארד מהן על מסכות כדי ש...יהיה. מופז מנצל לרעה את מעמדו הציבורי כרמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר לביקורת על הממשלה, גם כשאין לכך הצדקה וגם כאשר הוא אינו מנמק את דעותיו ועמדותיו. עצם העובדה שפופולרי לדבר על מסכות ועצם העובדה שיש לכאורה כסף, אין משמעותן שדרושות בהכרח עוד מסכות, ובוודאי שאין צורך בפאניקה ציבורית. (אגב, אם באמת יש עודפי כספים בתקציב הביטחון, מדוע אין הוא מרעיש שמיים וארץ במשך כל השנה על-מנת שתקציב זה ינוצל להקלת הנטל הכלכלי על הציבור? לזאת הוא קורא התנהגות אחראית?)
אילו נדרש הציבור לשלם עבור המסכות ישירות ולא דרך תקציב המדינה, סביר להניח שהתורים היו קטנים בהרבה, וכך גם הרעש הציבורי. אבל הציבור משלם עבור המסכות גם אם לא ישתמש בהן כלל, והציוד הזה עולה מאות מיליונים! אז האם הוא קודם לציוד בטיחות, תרופות, מיגון או מזון שהצבא זקוק להם אם יידרש להילחם לאו-דווקא לאורך קו הגבול? אינני משוכנע בכך.
אובדן כושר ההרתעה הכותב יוצא מתוך הנחה שמדובר אך ורק בגז סארין כאיום, אבל אין לכך אימות מוחלט בשטח. ובמקרה שיהיה שימוש גם בגז אחר, או נוסף, המסכות אינן פתרון מלא לאיום...
כך או כך, הבעיה האמיתית של ישראל אינה המסכות אלא אובדן כושר ההרתעה. עצם העובדה שאיום סורי על אוכלוסיה אזרחית הופך לאיום העיקרי על מדינת ישראל, בין אם היא פועלת נגד סוריה ובין אם לאו - זו ההוכחה הניצחת לאובדן, או היחלשות חמורה של ההרתעה. היחלשות זו נובעת הן מהתנהלותה של ישראל והן מהתנהלות בעלות בריתה המערביות ובראשן ארה"ב. שום מסכות ושום מערכות טילים נגד נשק מנגד אינן הגנה מספקת במקרה של ישראל; לישראל, יש רק הגנה אחת אפקטיבית - הרתעה מתקיפת העורף. בכשל מתמשך בתחום זה לוקה ישראל כבר מאז מלחמת המפרץ הראשונה - 1991.
אם תותקף הפעם, ולא תגיב בעוצמה אדירה ודיספרופורציונית, מזמינה ישראל לעתיד לבוא מציאות מבהילה של טרור מנגד בכל הזירות, ובכלל זה מן הים, ללא תשובה אפקטיבית של ממש, ואין לכך שום קשר עם הפלשתינים ועם המו"מ המוזר המתנהל מולם כיום. מקור איום זה יהיו אירן וכל השותפים שתצליח לגייס ולמקם סביב ישראל.
התגובה הישראלית הראויה אם יותקף העורף הישראלי בנשק קונבנציונלי או כימי או שניהם, תגובת המינימום של ישראל צריכה להיות: מול סוריה - חיסול חיל האוויר הסורי, חיסול מערך טילי הקרקע-קרקע הסורי, חיסול מערך ההגנה האווירית הסורית וחיסול כמעט מלא של חיל השריון הסורי. מול לבנון (חיזבאללה) - כיבוש דרום לבנון, גירוש חיזבאללה או השמדתו הפיסית, גירוש זמני של האוכלוסיה האזרחית מהדרום והפיכת האזור לאזור מפורז ושטח אש פתוח, ללא נוכחות ישראלית קרקעית קבועה בו.
בעתיד, מספר חודשים עד מספר שנים, ולאחר שיונהג באזור הסדר דומה לזה הקיים במצרים, עם נוכחות מוגבלת של צבא לבנון וצבא בינלאומי אמין (?) וללא נוכחות גלויה או סמויה של חיזבאללה - תרפה ישראל ותניח ללבנון לממש את ריבונותה בכל השטח, בתנאי שיישמרו כללי המשחק שנקבעו. בהדרגה יוכלו לחזור אליו גם תושביו האזרחיים, ובלבד שיהיו מודעים לעיקרון המקודש של פירוז האזור מכוחות לוחמים. ללא פירוז, יחזור האזור להיות שטח הפקר שתושבים אזרחיים אינם מורשים להתגורר בו.
על ירדן - בפעם אחרת.
לו ישראל תחכה לבנות-בריתה צריך לצאת מהקופסה ולהתחיל לחשוב אחרת על האזור ועל המעורבות המעצמתית בו. אם ישראל תחכה יותר מדי זמן ויותר מדי פעמים לארה"ב או למערב הבוגדני על-מנת ש"יצילו" אותה מכל מטורף תורן באזור, זמנה כאן קצוב!
בניגוד לרפפורט, אינני נתפס לסבירות הנמוכה לגבי תגובה סורית, במיוחד לא בימי זיכרון אלה למלחמת יום הכיפורים. ההחלטות העקרוניות יתקבלו באירן, ועבור אירן, תקיפה אמריקנית על סוריה היא הזדמנות פז להתחיל את ה"בלגן" האזורי שיקנה לה מטריה לצורך המשך תוכנית הגרעין, באמצעות הדלקת שורת משואות במרחבי ההשפעה שלה - תחילה בירדן, אחר-כך בישראל ובהמשך או במקביל גם בעירק ובמפרץ.
התוצאה הגרועה ביותר של תקיפה אמריקנית ומורך לב מערבי, יכולה להיות היווצרות זוחלת של מציאות בה תתקיים רציפות של שליטה קרקעית אירנית מאירן דרך עירק, סוריה ולבנון עד לים התיכון, עם שלוחה לעבר צפון ירדן.
