כשאני מקשיבה לרדיו, שזה לעתים קרובות, לפעמים אני מפספסת מילה חשובה או משפט, או שניים. ואז אני מחפשת את השלט הרחוק כדי להריץ לאחורה את מה שהחמצתי, אבל זה בלתי אפשרי, זה לא קיים.
כשאני צופה בילדים שובבים משחקים בפארק, לעתים קרובות אני רואה את התנהגותם כ-"נחמד", אבל מעשיהם חולפים כל כך מהר שאני חושבת על השלט הרחוק כדי להריץ לאחור את מעשיהם. ואז אני נזכרת שזה בלתי אפשרי ולא קיים.
כשאני רואה כוכב נופל, או שקיעה חמה מפליאה, או שמים מדהימים ביופיים, אני מושיטה יד לשלט הרחוק כדי שאוכל לשחזר ולחוות בזאת שוב ושוב. ואז אני נזכרת שזה בלתי אפשרי.
אני כל כך רגילה להריץ לאחור קטעי טלוויזיה שהקלטתי, שהתרגלתי לא לתת תשומת לב מלאה למה שאני רואה, כי אני יודעת שאני תמיד יכולה להריץ לאחור ולצפות מחדש במה שפספסתי ואם זה מילה או משפט.
התנהגות זו גלשה לחיי היום יום שלי. זה מתסכל שאני יכולה להחמיץ כל כך הרבה ללא אפשרות להריץ לאחור ולחוות בזאת שנית.
ראש השנה מזכיר לי ששנים באות וחולפות והחיים לא באים עם שלט רחוק. אין עצירת פעולה, אין הרצה לאחור. רק ההתקדמות קיימת והיא בלתי נמנעת.
בראש השנה אנו צריכים להזכיר אחד לשני להיות קשובים יותר לכל המתרחש סביבנו וזאת כיוון שלא ניתן לשחזר זאת, ולהריץ לאחור.
