החלטת בית המשפט המחוזי לדחות בחלקה את תביעתה של תנועת "אם תרצו" נגד אנשי שמאל, שחברו להכפישה בטענה שמדובר בתנועה פשיסטית, עוררה תגובות ניצחון משמאל. הגדילה לשמוח מנכ"לית הקרן לישראל חדשה, רחל ליאל, במאמר ב
הארץ. לזכות "אם תרצו" נרשמה חשיפתה של הקרן כמי שמימנה ארגוני שמאל קיצוני שעל דיווחיהם הסתמך, בין השאר, דוח גולדסטון הידוע לשמצה. "אם תרצו" יצאה במסע פרסום שהציג את הקרן במערומיה - ארגון שמאל המבקש לשנות את זהות ישראל. בליל ניצחונו של
אהוד ברק בבחירות 1999 כתב נשיא הקרן אז, אליעזר יערי: "אי-אפשר להסתכל על מה שקרה ולא לראות את טביעות האצבעות הברורות והאמיצות של
הקרן החדשה לישראל ושל 'שתיל'... היום הוא יום גדול לישראל, הוכחנו ששינוי חברתי יכול להפיל שלטון".
עקרונית, לא התלהבתי מתביעת הדיבה של "אם תרצו" נגד הקבוצה שכינתה אותה "תנועה פשיסטית".
חופש הביטוי רחב בהרבה, והוא כולל גם אמירות מקוממות וקיצוניות. דווקא אלימות מילולית מונעת אלימות פיזית בשחררה קיטור באמצעות זכות הצעקה. מי שסתמו את פיו, יעבור לתנועות ידיים ולאלימות. "אם תרצו" צריכה להמשיך במפעלה החשוב ולא לשעות למקלליה.
בניגוד למוסכמה (מי הסכים?), השמאל מתמחה בסתימת פיות. הציצו במפת התקשורת - להוציא "ישראל היום" ו"
מקור ראשון" - וראו למי נותנים במה. לא מסובך. גם האקדמיה במדעי הרוח והחברה מאפשרת בעיקר לאנשי שמאל להתקדם. והדברים יגעים.
לב ההתנשאות ליאל הגדירה את "אם תרצו" "קבוצה פוליטית קיצונית". סטודנטים ציוניים, אנשי מילואים, שנמאסה עליהם הטלת הדופי הקבועה של ארגוני שמאל בחברה, שקמים ומתנדבים לטובת ישראל בארץ ובחו"ל - הם "קבוצה קיצונית, המנסה להרחיק את ישראל מקהילת המדינות הדמוקרטיות". בעל-כורחה יצרה ליאל דיכוטומיה שקרית בין שני מאפייניה של ישראל - "יהודית ודמוקרטית": הקרן דואגת לזהותה הדמוקרטית בעוד ה"ימין" דואג לזהותה היהודית. מה הייתה ליאל חושבת לו הוגדרה הקרן "קבוצה פוליטית קיצונית, המנסה להרחיק את מדינת ישראל מזהותה היהודית"?
כך מסכמת ליאל את המחלוקת בחברה הישראלית: "המחנה שלכם, המאמין שכוחו בפחדינו, שרק אם נרבה אויבים ונתאחד נגד כל ביקורת נוכל להמשיך ולהתקיים כעם אחד". ומולו "המחנה שלנו, שמאמין שכולנו בערכים... דמוקרטיים שמופיעים במגילת העצמאות: שוויון, קבלת האחר והושטת יד לשלום". החלוקה הפשטנית הזאת היא לב ההתנשאות השמאלית הריקנית - מחנה הפחד מול מחנה התקווה והשלום. כך רואה השמאל את עיקרה ובניינה של החברה הישראלית: חברה חשוכה, גזענית, אלימה, מיליטריסטית בעלת ניחוחות פשיסטיים, שיש "לחנך" אותה באמצעות ארגונים "חברתיים" לרוב, כלי תקשורת ומוסדות אקדמיה.
אגב, המילה דמוקרטי לא מוזכרת אפילו פעם אחת במגילת העצמאות. לא היה צורך. איש לא הטיל ספק בכך. לעומת זאת, המילה יהודי על הטיותיה, מופיעה 20 פעם. כבר אז חששו מאנשים (ומארגונים) בתוכנו שיבקשו לשנות את אופייה היהודי של המדינה החדשה.
רגע קומי בהסתמכה על פסק הדין הצביעה ליאל על "הקווים המסוכנים" המחברים בין "אם תרצו" לבין "תנועות היסטוריות פשיסטיות". הנה יצא המרצע מהשק - גם מנכ"לית הקרן מצביעה בדרכה המפותלת על "אם תרצו" - ובעצם כל תנועת ימין - כקרובות לפשיזם.
לא על זה הוגשה התביעה. בכנותם את "אם תרצו" תנועה פשיסטית, אנשי השמאל לא התכוונו רק ל"קווי דמיון" כקביעתו התמוהה של השופט - שאֵלֶה גם אלה דוגלים בלאומיות. הכוונה הייתה להטיל מום בסטודנטים הציונים הללו; לא להצביע על דמיון פילוסופי קלוש, אלא לחבר בינם לבין הצד האפל של המשטרים הפשיסטיים.
רגע קומי נרשם כשליאל האשימה את המחנה המנוגד "למחנה הדמוקרטי" ב"עיוורון היסטורי". אכן עולם הפוך: אחרי אוסלו, ההינתקות, עזה והאביב הערבי, לאחר שנבואות הזעם של השמאל הופרכו בדם ואש ותמרות גז, אחרי הפיאסקו של אובמה, מגיעה נציגת הסומאים ללמד את הפיכחים כיצד להביט על המציאות.
