שקרים בוטים

ירון לונדון פתח את הסדרה על מלחמת יום הכיפורים בערוץ 10 קול ישראל במלחמה, וכלל בה ראיון עם כמה עיתונאים, שסיקרו את המלחמה - אם עבור קול ישראל ואם כאנשי מילואים של דובר צה"ל. שימשתי מומחה, שהגיב על דבריהם. לצערי, רק מעט מדבריי - כמה שניות בלבד - נכללו בתוכניתו. מעבר לכנות הרבה של הדיווח עתה (בניגוד חמור לשקרים הבוטים, שדיווחה התקשורת - ובעיקר, ערוצי רשות השידור - במהלך המלחמה), אני תמה על הדגש על התקשורת. האמנם זה היה הדבר החשוב במלחמה?! אלווין והידי טופלר, זוג נודע של עתידנים אמריקניים, כתבו בספרם, מלחמה לאנטי-מלחמה, שהדבר האהוב על התקשורת הינו עיסוק בתקשורת עצמה.

מה היה לנו במלחמה?

לא כלום. התקשורת לא התריעה על המלחמה, וכשהרמטכ"ל ביקש מוועדת העורכים (ביום חמישי, יומיים לפני פרוץ המלחמה) לא לעסוק בכוננות הערבית מעבר לקווים - היא חדלה מלצטט את סוכנויות הידיעות הערביות, שדיווחו על כך (ובעיקר - את סוכנות הידיעות המזרח תיכונית, MENA, שהינה סוכנות ידיעות רשמית של מצרים). עד היום לא ברור מה היה חלקם של הדיווחים הללו בתוכנית ההונאה המצרית, שעבדה היטב. רק עיתונאי אחד (יעקב ארז ממעריב) הגיש לצנזורה הצבאית ביום חמישי ידיעה על הכוננות. זו הייתה ידיעה עלובה בנוסח, האהוב על כתבים ישראלים לענייני צבא: לא כלום נמלץ עטוף במלל ביטחוני ובהבטחות-שווא, שיודע צבאנו לנפק עד עצם היום הזה. "כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחר הנעשה בצד המצרי של תעלת סואץ, וננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה" - כתב ארז (בידיעה שאישרה הצנזורה, ופורסמה בעיתונו בערב יום הכיפורים ה'תשל"ד) - "סוכנות הידיעות המצרית הודיעה השבוע, כי כוננות מלאה הוכרזה בתעלה". בשאר העיתונים לא היה כל זכר אפילו לדיווח כזה, שכולו שקר ורעות-רוח. ראוי לציין, כי שום עיתון ישראלי לא העביר לצנזורה ידיעה או פרשנות, כי עומדת לפרוץ באזור מלחמה כוללת - משום שמקורותיהם (קרי, מתדרכים רשמיים ומדליפים מצה"ל) לא הבינו כך את הידיעות שהגיעו - ממש עד הרגע האחרון לפני פרוץ המלחמה. הפרסום בתחתית העמוד הראשי של מעריב בערב יום הכיפורים על המצב בתעלה - גם לפני פסילת הצנזורה - אינו מלמד דבר על מה שעמד להתרחש. כל הפרסומים על המצב בגבול, מקורם במקורות רשמיים, וניכרים בהם סממנים של לוחמה פסיכולוגית. חלק ניכר מההערכות, שהובעו בהם, היו שקריות, והתמוטטו כשהחלו המצרים לנוע מזרחה, וחצו את תעלת סואץ. בספרו האוטוביוגרפי, מלחמת יום כיפור. מיתוס מול מציאות, טען אלי זעירא, כי הסיבה לכישלונות הישראלים בקרבות מלחמת יום הכיפורים הייתה שאננות, שמקורה בזלזול באויב. גם אם לא נקבל את עמדתו, אפשר להבחין, כי צה"ל היה כביכול מוכן לכל אפשרות, שהערבים יפתחו ביום קרב, והיה יכול - לפחות, לפי המיתוס, שטופח מאז תום מלחמת ששת הימים, גם באמצעות הכתבים לענייני צבא - להדוף בקלות את הפולשים. המיתוס הזה העצים את כוחו של צה"ל ואת יכולתם של מפקדיו, אך צדו האחר היה זלזול תהומי בכוחו של האויב הערבי, בערך מנהיגיו המדיניים ובערך מנהיגיו הצבאיים. כל אלה למרות הכישלונות הבולטים של צה"ל במלחמת ההתשה ולמרות העדיפות - הטכנולוגית והכמותית - של הערבים בארטילריה, בנשק נגד טנקים ובנשק נגד מטוסים, שנטרלה, כבר במלחמת ההתשה, חלק גדול מיתרונות צה"ל עליהם.

סיקור המלחמות מעלה סוגיה אתית חמורה: העיתונים משתמשים בחומרים, שמעבירים אליהם אנשי מילואים של דובר צה"ל. זה אינו חומר, שאספו כתביהם, אלא בפועל הודעות לעיתונות של דובר, שיש בהן הרבה - חוץ מעיתונות. ושאלה נוספת: עורכי העיתונים ידעו היטב את המצב העגום בחזיתות. מדוע המשיכו לשקר לעם היושב בציון, ולדווח את השקרים ואת הבדותות, שהפיץ דובר צה"ל?! בשנת 1996 פרסמתי בכתב-עת מדעי בעברית (פתו"ח בהוצאת המחלקה למדעי המדינה של אוניברסיטת בר-אילן) את מחקרי על התפקוד הלקוי של התקשורת במלחמת יום הכיפורים, וניתחתי את הכישלון המחפיר ואת סיבותיו, שמלוות אותנו עד היום - כיוון שהתקשורת לא השתנתה במאומה. מחקרי קיבל תגובות יפות בכנסים בארץ ובעולם, ואפילו נמצא באינטרנט - [קישור] - לכל המתעניין. התקשורת הישראלית התעלמה ממנו, כצפוי. אלא שגם עמיתיי באקדמיה, המלמדים את תולדות התקשורת בישראל, אינם מתייחסים לממצאיי, ודבקים במיתוסים השקריים, שכאילו הצנזורה הצבאית מנעה את הדיווח, כיוון שזה הרבה יותר נוח והולם את התפיסות המקובלות.