התודעה הישראלית צרובה בזיכרונות מלחמת יום הכיפורים. אין עוד מלחמה בתולדות ישראל שבה עוסקים כה רבות, מידי שנה בשנה, באינטנסיביות מעוררת שאלות רבות מאוד. ולא בכדי: זו מלחמת השבר של ישראל, מלחמה שעוררה את ישראל מתרדמת משוקצת, יהירות בלתי מוסברת, שחצנות, ומה לא? תולדות מדינת ישראל נחלקות לשני חלקים: מאז 48' ועד מלחמת יום הכיפורים, ומאז המלחמה הארורה ועד היום. הקורבן שישראל נדרשה לשלם היה כבד מאוד, על-אף העובדה שבמלחמת העצמאות מספר ההרוגים היה כפליים ממספר ההרוגים ב-73'. ובכל זאת, מלחמת יום הכיפורים "זוכה" בבכורה כי ב-73' הגיעה החברה הישראלית לממדי יהירות ושחצנות שלא ידענו כמותם. הבלון היה מלא אלא שמלחמת יום הכיפורים הוכיחה שהיה זה אוויר דחוס עם ריח של אני ואפסי עוד. והבלון התפוצץ לנו בפרצוף, ולא יכולנו להאמין ש"ערבושים" יפתיעו אותנו, יגרמו וימצאו אותנו עם המכנסיים למטה. לא תהיה זו טעות אם נקבע שמלחמת יום הכיפורים גרמה לשינוי עמוק ביחסי הגומלין בין הקברניטים הפוליטיים לקברניטים הצבאיים, ובינם לבין האזרחים, שהיו מושתתים על התפיסה הכה פרימיטיבית של "הם יודעים מה לעשות". מתברר שלא כך הדברים.
מלחמות לעולם ידרשו קורבנות בנפש, הרוגים ופצועים, הלומי קרב, משפחות אבלות על כל היקר שאבד להן. מלחמות הן שיא האלימות, ובאופן פרדוקסאלי, רבים רואים בהן הכרח בל יגונה. יתכן וזו גזירה שאין האנושות מסוגל למנוע. יחד עם זאת, גם אם יש הרואים במלחמה אמצעי הכרחי, המצופה הוא ממנהיגים ומצביאים לעשות כל אשר לאל ידם כדי למנוע אותן.
ויכוח סרק האם במלחמת יום הכיפורים נעשה הכול כדי למנוע את שפיכות הדמים? התשובה היא לא רבתי. אין בכוונתנו להיכנס לוויכוח הבלתי נגמר מי אשם בפרוץ המלחמה, האם הדרג הצבאי כפי שקבעה ועדת אגרנט או שמא הדרג המדיני? זהו ויכוח סרק שאין בו אלא תועלת מחקרית בלבד, ואולי מעט השפעה על המנהיגים.
בפרספקטיבה של 40 שנה, ניתן לומר שישראל ניצחה ניצחון צבאי אדיר במלחמת יום הכיפורים אך הקרעים בתוך החברה הישראלית רק הלכו וגדלו. האמונה שרק באמצעות כוח צבאי ניתן להגיע להסדרים שיאפשרו חיים נורמליים לכלל התושבים באזור נכזבו קשות. הניצחון הצבאי לא מומש כפי שרצו וסברו חלקים בחברה הישראלית. הסכם השלום עם מצרים שכה נהנים להשמיצו, הסכם שמנחם בגין כראש ממשלה הביאו, הצביע על בטלות הצורך במלחמה. כל אשר סאדאת רצה היה להחזיר לעצמו את סיני, עד הגרגר האחרון. אז מדוע היה צורך במלחמה כה ארורה? רק כדי להגיע לאותה תוצאה? איפה הייתה התבונה? איפה היה הפיקחון הדרוש?
האשם בפתיחת המלחמה איננו בנו כי לא אנחנו יזמנו את המלחמה. האשם הדבק בנו הוא באופוריה של מלחמת ששת הימים אשר עיוורה את עינינו, הקהתה את חושנו, גרמה להוללות ושחצנות ולזלזול באויב המר.
את הנעשה לא נוכל לעולם להחזיר. חיילי צה"ל, אזרחי ישראל, בחזית ובעורף, חירפו נפשם למען לא ייחרב הבית השלישי. להם הכבוד ולנו החובה לזכור את גיבורי המלחמה ההיא.
האם 40 שנה מאז אותו אירוע טראומטי החברה בישראל, המנהיגים הפוליטיים והצבאיים, מחוסנים מספיק וערניים? זו שאלה קשה מאוד שכל אחד מן האזרחים צריך לשאול את עצמו, במיוחד לאור העובדה שהאתגרים העומדים בפנינו גדולים מאוד. מאז 73' היו, לדאבון הלב, עוד ועוד מלחמות. האם באמת יישמנו את לקחי מלחמת יום הכיפורים, האם תקנו את דרכנו? יום הכיפורים הוא יום מתאים מאוד לחשבון נפש וחיפוש אחר התשובה.
גמר חתימה טובה.
