תפקוד הנשיא אובמה בזירה הפנימית והבינלאומית יהיה תלוי, במידה רבה, בתוצאות מערכת הבחירות של אמצע הכהונה השנייה (נובמבר 2014) הנמצאת בעיצומה. בחירות אמצע כהונה שנייה
פוגעות, בדרך כלל, בנשיא מכהן והפעם יקבעו את יכולת אובמה להגשים את ייעודו: שינוי כיוון יסודי בדרכה של ארה"ב. בחירות 2014 יגבשו את תמיכת בית הנבחרים והסנאט במדיניות אובמה, או יהפכו אותו ל"ברווז צולע" עד תום כהונתו, תוך העברת הנהגת הסנאט וכל וועדותיו למפלגה הרפובליקנית. בניגוד לממשל בישראל, הממשל האמריקני בנוי משלוש זרועות עצמאיות השקולות בעוצמתן (הנשיא מייצג רק זרוע אחת בממשל) המחייבות את הנשיא לגייס את תמיכת שני בתי הקונגרס כדי לממש את מדיניותו.
הצלחה בבחירות אמצע-כהונה-שנייה חיונית לנשיא מכהן כדי להבטיח את תמיכת המחוקקים ממפלגתו, הנוטים להתרחק ממנו בהדרגה. בעוד שהנשיא פועל מתוך ידיעה שאין צפויה לו מערכת בחירות נוספת והוא משוחרר ממגבלות "דין הבוחר", כל המחוקקים צפויים להתמודד שוב ופועלים תחת אימת קריאת הקרב של הבוחר האמריקני: We shall remember in November.
האתגר של אובמה הוא לשמור על הרוב הדמוקרטי (המתנדנד) בסנאט ולהשיג - למרות הסיכוי הקלוש - את הרוב בבית הנבחרים. כדי לעמוד באתגר על אובמה להתמקד בנושאי-פנים קריטיים כגון תקציב, אבטלה, ביטוח בריאות, החוב הלאומי התופח, רפורמת הגירה, פיקוח על נשק פרטי, אנרגיה ואיכות הסביבה ומינויים לבית המשפט העליון. כדי לעמוד באתגר על אובמה לגייס את תמיכת
הבוחרים והנבחרים האמריקנים, המפגינים תמיכה מוצקה ושיטתית במדינה היהודית.
עימות עם ישראל פוגע ולא מקדם את תמיכת הציבור ובתי הקונגרס באובמה, למעשה התמיכה הבלתי-מסויגת במדינה היהודית - משני צדי המתרס הפוליטי - מהווה מכנה משותף נדיר בגבעת הקפיטול ההופכת לקוטבית יותר ויותר.
בחירות אמצע-כהונה-שנייה הן בעייתיות לנשיא מכהן, במיוחד בסנאט. לפי נייט סילבר, שצפה במדויק את תוצאות הבחירות לנשיאות בכל 50 המדינות וב-31 מ-32 המרוצים לסנאט ב-2012: "ניתוח מרוצי הסנאט ב-2014 מלמד שהרפובליקנים קרובים - היום -
להשגת רוב של 50-51
מושבים" ("ניו-יורק טיימס", 15 ליולי, 2013). המומחה לפוליטיקה אמריקנית,
לארי סאבאטו מציין: "ב-17 מערכות בחירות מאז מלחמת העולם השנייה (מטרומן-1946 ועד אובמה- 2010) הפסידה מפלגת נשיא מכהן כ-27 (מתוך 435) מושבי בית נבחרים, 4 (מתוך 100) סנטורים ו-4 (מתוך 50) מושלים."
נשיאי כהונה שנייה, פרנקלין דלאנו רוזוולט, אייזנהאואר, ג'ונסון ופורד (שהשלים כהונה שנייה של ניקסון) ספגו את המהלומה הקשה - והבלתי מאפיינת - ביותר: ממוצע של 7 מושבי סנאט ו-53 מושבי בית הנבחרים.
המומחה הוושינגטוני,
צ'רלי קוק, טוען: "בחמש, מתוך שש, מערכות בחירות של אמצע-כהונה-שנייה, מאז מלה"ע השנייה, הפסידה מפלגת נשיא מכהן בממוצע 29 מושבי בית נבחרים וששה מושבי סנאט. בחירות 1998 היוו חריג כתוצאה מתגובת הבוחר לניסיון הרפובליקני להדיח את קלינטון: זכייה חריגה בחמישה מושבים בבית הנבחרים ואי-הפסד בסנאט.
חשבון פשוט מעניק יתרון לרפובליקנים בסנאט: 21 דמוקרטים ורק 14 רפובליקנים מתמודדים בבחירות 2014 (1/3 מ-100 הסנטורים מתמודדים מדי שנתיים לכהונה של שש שנים) וחמישה דמוקרטים ורק שני רפובליקנים הודיעו על פרישה ב-2014. תקוות הרפובליקנים לתוספת של ששה מושבי סנאט - שתעניק להם את הרוב - מתבססת על פרישת הסנטורים הדמוקרטים במונטנה (באקוס), דרום דקוטה (ג'ונסון) ומערב וירג'יניה (רוקפלר) הנוטות לכיוון הרפובליקני, על חולשת סנטורים דמוקרטים בארקנסו (פראיור), צפון קרולינה (האגן), לואיזיאנה (לאנדרו) ואלסקה (בגיץ'), שם נוצח אובמה ב-2012, ועל פרישת סנטורים דמוקרטים ממדינות "מתנדנדות" כמו מישיגן (לוין) ואיווה (הארקין).
הכרסום בפופולריות של אובמה - פחות מ-50% תורם לאופטימיות הרפובליקנית, עקב תקדימים המלמדים שגלישה מתחת ל-50% עלולה להפוך את הבחירות המקומיות לבתי המחוקקים ל"משאל-עם" על מדיניות הנשיא ולגרום לכישלון מחפיר. ב-1998 זכה קלינטון ל-63% פופולריות שסללה את הדרך להצלחה בבחירות אמצע-הכהונה.
אבל, הדמוקרטים מטילים יהבם על הנטייה הדמוקרטית בקרב המיעוטים, הנשים והצעירים, על הפגיעות הרפובליקנית במרוצי הסנאט בג'ורג'יה וקנטאקי, ועל תקדימי 2010 ו-2012 כאשר הרפובליקנים בחרו מועמדים קיצוניים לסנאט, במדינות דלאוויר, נבדה, אינדיאנה ומיזורי, שהעניקו את הניצחון לדמוקרטים.
האם אובמה יצטרף לטרומן, אייזנהאואר, ג'ונסון, ניקסון/פורד, רייגן ובוש שספגו מפלה בבחירות אמצע הכהונה השנייה, או לקלינטון - הנשיא היחיד מאז מלחמת העולם השנייה שמפלגתו שמרה על מושביה בסנאט וזכתה לתוספת בבית הנבחרים?