ביום הכיפורים השנה יצוין יום השנה ה-40 למחדל הגדול ולהישג הצבאי המופלא של מלחמת יום הכיפורים. עדר התקשורת כבר עוסק בכך, וכדרכו, מעצים את המחדל וממזער את ההישג.
בערב יום הכיפורים השנה - 13.09.13 - חל יום השנה ה-20 למחדל אוסלו ולהישגים האדירים לאויב כתוצאה ממעשיהם הנפשעים של האוסלואידים בהנהגת
שמעון פרס ויוסי ביילין (אם נניח שיצחק רבין לא היה שותף ל"שלום", אלא בעצמו קורבן "השלום"). עדר התקשורת כמובן אינו עוסק בכך, וכדרכו מאדיר את "השלום" וממזער את המחדל ואת תרומתם של הנ"ל.
עשרים שנים חלפו מאז היום שבו חל המפנה המסוכן והכואב בתולדות מדינת ישראל, יום ה-13 בספטמבר 1993, שבו הכירה ממשלתה של ישראל האוסלואידית בכך שארץ ישראל איננה ארצנו, שהארגון לשחרור פלשתין (אש"ף) כולה (!) איננו ארגון טרור, ושה"שלום" חשוב מן הציונות. בעקבות אותו הסכם "שלום" שנחתם בחגיגיות סוריאליסטית על מדשאות הבית הלבן החלו השחיקה וההידרדרות הן בכוחה של ישראל, הן בלכידותה הפנימית והן באמונה בחזון הציוני.
זמן לא רב מאוחר יותר נכתב שירו של שמואל הספרי "אנחנו הילדים של חורף, שנת 73" המשדר הן עייפות והן אמונה עיוורת באשליית ה"שלום" שכביכול עומד בפתח. בהתאמה מלאה לאזהרותיהם של המתריעים, אותו "שלום" אוסלו הוביל למלחמת אוסלו, להידרדרות הערכית והמוסרית בישראל, לפערים העצומים בחברה, לשחיקה בכושר ההרתעה של ישראל, לנכונות לקנות שלום ואפילו "שלום" בכל מחיר מופקע שיוכתב על-ידי האויב, לרבות אותו אויב - רשות הטרור הפלשתינית - שהוכנס ללב הארץ בחסות ה"שלום", כאותו סוס טרויאני עתיק שהמיט אסון על טרויה העתיקה.
עשרים שנים אחרי ה-13 בספטמבר 1993 ראוי לחזור למלים של "אנחנו הילדים של חורף, שנת 73", לא כילדים חולמים, אלא כבוגרים מנוסים, שהתפכחו מן האשליה ושרוצים, לפחות מעתה והלאה, לכלכל את מעשיהם בתבונה, ולא רק על-פי השאיפה האנושית הטבעית לראות אביב ופריחות:
אנחנו הבוגרים של סתיו, שנת 93 אנחנו הבוגרים של סתיו, שנת 93,
הוניתם אותנו לראשונה עם סתיו, בתום השיחות.
הייתם גברים עייפים, שזנחו את ארצם ועמם,
הייתן נשים עשירות ומתנשאות, ורציתן כל כך להשלות.
וכשהוניתם אותנו בשקר, בסתיו 93,
רציתם למלא ב"חזונכם" את שחיסרה המחשבה.
כששמענו אתכם, העם החפץ בשלום,
שטפתם את מוחנו, ושיווקתם את סם השלום.
כשהתרענו, קבעו אדמו"ריכם מבלי להקשיב,
אמרו - האנשים האלה אינם רוצים שלום.
ופניכם בתצלום ממדשאות הבית הלבן מוכיחות שדיברתם מכל הלב,
אבל לא הייתם מוכנים לשמוע שאויב הוא אויב הוא אויב.
הבטחתם יונה,
עלה של זית,
הבטחתם שלום - בבית, והבאתם ריב ומדון,
הבטחתם אביב ופריחות, והבאתם גירוש ועקירות,
הבטחתם לקיים הבטחות, אבל מכרתם אשליות.
אנחנו הבוגרים של סתיו שנת 93.
סבלנו אלף וחמש מאות "קורבנות שלום", ואנחנו עכשיו בצבא, למרות הגירוש.
גם אנחנו רוצים לעשות שלום, אבל שלום ולא שקרים ואשליות,
גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות.
הבטחתם יונה,
עלה של זית,
הבטחתם שלום - בבית, והבאתם ריב ומדון,
הבטחתם אביב ופריחות, והבאתם גירוש ועקירות,
הבטחתם לקיים הבטחות, אבל מכרתם אשליות.
ולכן נלחץ, וגם נדרוש, ציונות ולא "שלום".
כשהיינו קטנים אמרתם "הבטחות צריך לקיים".
אם דרוש לכם כוח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש,
איננו עייפים כמוכם,
אנחנו הבוגרים של הסתיו ההוא - שנת 93.
הבטחתם יונה,
עלה של זית,
הבטחתם שלום - בבית, והבאתם ריב ומדון,
הבטחתם אביב ופריחות, והבאתם גירוש ועקירות,
הבטחתם לקיים הבטחות, אבל מכרתם אשליות.
הבטחתם יונה, והבאתם "שלום" שהוא גם מלחמה וגם חרפה (1).
אל תפנו אותנו, פנו את עצמכם מהשלטון.
במקום חזון ה"שלום", נשוב לציונות ולציון.
(1) כדברי וינסטון צ'רצ'יל, אשר קבע עם שובו של צ'מברליין מוועידת ה"שלום" במינכן עם אדולף היטלר: "מי שבורח מהמלחמה יקבל גם מלחמה וגם חרפה"
