כמדי שנה בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים עוסקת התקשורת ועימה חלק מהציבור בהעלאת זיכרונות מהמלחמה ההיא בשנת 1973. השנה מלאו לה ארבעים שנה, גנזך המדינה שיחרר הרבה "חומרים" מהתקופה ההיא והחגיגה התקשורתית, ובצדק, בעיצומה.
מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה הראשונה והיחידה, בינתיים, שהערבים תכננו אותה בצורה יסודית, מקצועית ובוצעה בהתאם. וזו הייתה בעצם ההפתעה האמיתית שלנו. עצם יכולתם של הערבים לתכנן ולהוציא לפועל מבצע כזה. הערכות המצב של ראש אמ"ן דאז, זעירא, ושל פטרונו שר הביטחון דאז,
משה דיין ושל כל הצמרת הביטחונית הניחה כי אין מה לפחד מהערבים, רמתם הצבאית כה נמוכה שלא יעזו להילחם נגדנו ואם, בכול זאת, הם יעזו הרי "נשבור להם את העצמות". על בסיס גישה זו כל האזהרות, ההתראות והסימנים המובהקים לבואם של המתקפות בסיני ובגולן הוערכו כבלתי מזיקים. לא נערכו הכנות בשטח, לא גויסו מילואים ולא נערכה התקפה מקדימה. לכן, גישה זו שאפשרה הפתעה מוחלטת למתקפת צבאות מצרים וסוריה, מעצימה מאה מונים את התוצאות הצבאיות בסוף הלחימה מוכיחות כי הניצחון הישראלי היה אדיר.
אחרים מסתכלים על תוצאות המלחמה מההיבט המדיני. הרי בסיום כל התהליך המדיני אנו נסוגונו, בסיני, בשלב הראשון למעבר המיתלה ובשלב השני עד הגבול הבינלאומי. ברמת הגולן נסוגונו חלקית. אני טוען שהתוצאות המדיניות מעידות עוד יותר על גודל הניצחון כי הוא יצר את ההרתעה הצבאית שאפשרה למנהיגים להסכים לכך.
מדינת ישראל טענה, ממלחמת שת הימים עד מלחמת יום הכיפורים, כי השטחים הכבושים (סיני ורמת הגולן) מהווים עבורה סוג של התראה אסטרטגיה הנותן לה זמן להתכונן למתקפת פתע של מצרים וסוריה. דבר שהוכח כנכון בחלקו בלבד. אך עם סיום מלחמת יום הכיפורים כוח ההרתעה שלנו היה כה חזק עד שלא נזקקנו לשטחים אלו. העובדות מדברות בעד עצמן: מאז מלחמת יום הכיפורים, במשך 40 שנה, לא היו אירועים צבאיים משמעותיים לאורך הגבול עם מצרים ולאורך הגבול עם סוריה ברמת הגולן. האם יש הוכחה טובה מזו ליכולת ההרתעה שהושגה במלחמת יום הכיפורים?
ההרתעה שהושגה מאז היא התוצאה המעידה על עוצמת הניצחון הצבאי.
לרגל "שנת הארבעים" למלחמה אנו מוצפים בפרסומי יומנים, עדויות אישיות ועדויות בפני "ועדת אגרנט" שחקרה את אירועי המלחמה ההיא. כאחד שחי את ימי המלחמה ואת ההתרחשויות בעקבותיה אין בהן שום חידוש, מלבד קטעי רכילות חדשים וממש לא מעניינים. זכו להבלטה האמירות של שר הביטחון דאז, משה דיין על "חורבן הבית השלישי" ו"שימוש באמצעים לא קונוונציונליים". אני בהחלט מאמין כי הדברים נאמרו, אך איני מאמין שנאמרו ברצינות ולאחר מחשבה מעמיקה, לטעמי הם היו יותר בגדר קטעי משפטים שנגזרו מהקשרם. משה דיין היה אדריכל "מבצע קדש", גיבור מלחמת ששת הימים, סמל הכישלון במלחמת יום הכיפורים ושושבין ראשי בחוזה השלום עם מצרים. אמירות מהסוג שהוזכרו אינן תואמות את אישיותו.
התחלתי לקרוא את עדותה של ראשת הממשלה דאז,
גולדה מאיר, בפני "ועדת אגרנט" והפסקתי. כאדם שחי את התקופה איני מאמין לאף מילה שלה שנאמרה בעדות. הכול שקר וכזב במטרה לחלץ את עצמה מ"הבור" העמוק שאליו הוליכה את מדינת ישראל בשנות כהונתה.
ישנם סיפורים רבים על אופן עבודתה של "ועדת אגרנט", על "החשבונות" האישיים של חבריה עם העדים שהופיעו בפניהם. כולנו, בסופו של דבר, בשר ודם אך לטעמי בסיכומו של דבר עבודתה ומסקנותיה היו לגופו של עניין והאחראים האמיתיים "נתנו את הדין".
תוצאות מלחמת יום הכיפורים גרמו לשינוי אסטרטגי עמוק במזרח התיכון כאשר ארה"ב של קיסינג'ר החליפה את ברית המועצות כמעצמה המובילה באזור עד ימינו אלו. לעומת זאת המלחמה ותוצאותיה הטילו עומס אדיר על כלכלת מדינת-ישראל שהלכה מדחי לדחי והגיעה לאינפלציה של 400%. רק מאמצם המשותף של ראש הממשלה פרס, שר האוצר מודעי ומזכיר ההסתדרות קיסר הביאה לשינוי הדרמטי בשנת 1987.
אין ספק שרובם של לקחי מלחמה זו נלמד ויושם בכל מערכות השלטון. ארבעים השנים שחלפו מאז המלחמה היו טובים יותר ובטוחים יותר מאשר 25 השנים שקדמו למלחמה.
אנו עומדים כיום בפני מבחן דומה למבחן שבו עמדנו ערב יום הכיפורים של שנת 1973. אז ראינו, אומנם ברגע האחרון, את האסון הקרב ובא אך בלחצה של בת-בריתנו, ארה"ב, לא הקדמנו לכך מכה. גם כיום אנו רואים את האסון הקורם עור וגידים באירן וגם היום, בלחצה של בת-בריתנו, ארה"ב, אינו מקדימים מכה.
האומנם ההיסטוריה חוזרת?
