"שוחררו רוצחי משפחת פוגל" - הכותרת הנ"ל איננה נכונה עובדתית והמפלצות שחדרו באישון לילה לביתם השלו של אודי ורותי פוגל הי"ד ושחטו הורים וילדים עדיין מאחורי סורג ובריח. אם כך, למה מכוון עבדכם? העניין פשוט ביותר ואשתדל לבארו באופן שיהא נהיר ויסייע אולי למנוע את הפורענות הנוספת (שחרור רוצחים נוספים) הבאה עלינו חלילה.
מדינת ישראל מתנהגת כמי שאיבדה את רצונה לחיות, כאומה שאיננה מאמינה בכוחה, נוטשת את ערכיה ובועטת במוסר היהודי ובתורת הנצח שנתנה לעם ישראל מידי בורא עולם. ההסכמה לשחרר מפלצות אדם שיש המכנים אותם ניאו נאצים (בשל העובדה שהם רוצחים יהודים בשל היותם יהודים) מעידה על מצב רוחני ומוסרי ירוד ביותר ומאד מדאיג.
שחרור הרוצחים נעשה לכאורה כלאחר יד. גמגומים רפים על לחץ מצד ארצות הברית, "צורך" לשלם במחוות על-מנת לאפשר משא-ומתן עם המחבל אבו מאזן, הרגל מגונה מימים ימימה לשחרר באופן סיטונאי רוצחים דומים (בפעם האחרונה בעסקת שליט השערורייתית) ובעיקר חולשה ואובדן דרך של "מנהיגים". הקבינט מכונס, מתקבלת החלטה לשאול את פי הממשלה, זו מסמיכה ועדת שרים וכבר יצאנו לדרך. אוטומטי משהו, יבש קמעה, נטול רגשות וטכני. "מהלך" קוראים לזה, על-מנת להתניע את "תהליך השלום".
תמהני מה עובר בראשיהם ויותר מכך בליבותיהם של נתניהו, לבני,לפיד ואחרים בשעה שהם מסכימים למציאות כזו וחיים עימה בשלום. אין להם זיכרון? הם לא סבלו מטראומה רגשית עת נודע על הטבח במלון פארק, על הזוועה בדיזנגוף סנטר בפורים, על שחיטת בני משפחת פוגל? הכיצד ההינו עוז בנפשם להרים יד בעד שחרור אלה ושכמותם ? בשם איזה ערך ובשליחות של איזה עם העזו למעול בתפקידם , לבגוד בעמם ולהפקיר את המשפחות השכולות ואת כל היהודים הדואבים עימם.
אשתף בחוויה אישית. באותו ערב קשה בו שוחררו הרוצחים הערבים נסע עבדכם בכביש 443 והזדמן לי להימצא בשעה עשר וחצי בערך מול כלא עופר. האזור היה מואר כבאור יום, עשרות ניידות משטרה עסקו בחסימת הכביש המוביל אל הכלא, טרנזיטים למיניהם ואורות מהבהבים הציפו את הזירה הסטרילית וברור היה שמשהו מתרחש. לפתע הכתה בי כרעם ההכרה - הזוועה מתרחשת כעת, במרחק מאות מטרים ממקום המצאי ואין להושיע. אחוז צער ובמצוקה רגשית פניתי אחד אחר השני לכמה חברים לדרך בתחינה לעזרה, שמא נארגן באופן ספונטאני כמה עשרות מכוניות וננסה למנוע, אולי יירתמו מעכשיו לעכשיו כמה מאות יהודים למחות ולהפריע לביצוע הפשע....נתקלתי בקולות עייפים, שבורים, חסרי אונים.....
המשכתי בנסיעה לביתי ללילה חסר שינה גדוש במחשבות נוגות, יותר מכל-כאב.
מה מאפשר לנו כקולקטיב לזנוח כל ערך? מנין חוסר האונים הזה וכיצד הגענו למצב הקשה הזה ? שאלות לא פתורות לגמרי אם כי יש מחשבות. הדורסנות של חונטת מדינת אזרחיה שמזמן חדלה לפעול ולהתנהג כמדינה יהודית, הרדיפה והאפליה של יהודים לאורך שנים,הם שהביאונו עד הלום. אם כנגד ארבע רבבות יהודים בכפר מימון גייסה החונטה כמאה אלף חיילים, חסמה כבישים, עצרה אוטובוסים ושללה חירויות בסיסיות בכוחנות, מה תמה ומה הפליאה על הייאוש ותחושת חוסר היכולת לפעול כאן והיום ?
בשולי הדברים אינני יכול שלא להזכיר את יוזמת
משה פייגלין לאיים בהפלת התקציב ובכך למנוע את הפורענות והזוועה המוסרית והערכית. משה נותר בודד במערכה ואיש מנאמני ואוהבי ארץ ישראל ותורת ישראל לא שעה לקריאה ולא הרים את הכפפה או את היד בהצבעה.
מימד הזמן נשוב לכותרת. בין הדברים שאפשרו ל"מנהיגים" חסרי דרך ומוסר להעביר (על נקלה יש לומר) את ההחלטה על שחרור הרוצחים, הינו חולשת הזיכרון האנושי הפועל לעניין זה במתאם מלא עם גורם הזמן. בין הרוצחים ששוחררו היו שלושה ששרפו חיים את הרבנית רחל וייס ושלושת ילדיה הי"ד, עת נסעו באוטובוס בבקעת הירדן בדרך לאירוע משפחתי. לימים נוסף על אלה החייל דוד דלרוזה הי"ד שנפצע קשה באותו פיגוע ונפטר לאחר חודשיים של ייסורים. למען השם , מה ההבדל בין יהודים יקרים אלה לבין בני משפחת פוגל? מדוע לא יעלה על דעת איש לשחרר את האחרונים ואילו שחרור הראשונים "עבר חלק"?
התשובה קשה, צינית, כמעט בלתי נסבלת. גורם הזמן והשכחה האנושית.
מכאן, כל אימת שאני מדבר על לבם של חברים ויריבים על עניין שחרור רוצחים אני פותח באמירה "שחררו את רוצחי משפחת פוגל". בהישמע מחאה וחוסר הסכמה אני מפרט כל אשר הובא לעיל.
