שעת אחר-הצהריים ואני נוסע לחנות למוצרי חשמל, הנמצאת בפאתי העיר. לא עיר, עיירה, והכביש עמוס, פקוק לא כרגיל. התקדמתי בקצב הצב של השיירה הארוכה וחשבתי שתאונת דרכים היא שבולמת את הנהגים הממהרים הביתה. אבל לא. עובדים בצד הכביש - מרחיבים אותו אבל בינתיים מצרים אותו. כלומר, הסירו את מרצפות המדרכה, משאיות הביאו חול, פועלים עובדים עם מיני מכבש ומיישרים את הקרקע וקובעים אבני שפה חדשות ומכינים את המצע לכביש הרחב יותר. בינתיים, אנחנו זוחלים וזוחלים כפי שלא ידעתי מעודי בכביש הזה, כביש הכניסה לעיר.
הגעתי לנקודת יציאה, פניתי פנייה חדה לרחוב צדדי, נסעתי בסמטאות וחזרתי הביתה אחרי זמן. אוף, איזה פקקים.
אחר כך נסעתי למקום אחר וכביש הגישה, המקצר לי את הדרך הביתה - חסום. כאן לא מרחיבים את הכביש, אלא מכינים מצע ליציקת כביש חדש. שיפור לאורך שלוש-מאות מטרים, שבינתיים מאריך לי את הדרך בשלושה קילומטרים. חשבתי שהשיפוץ יסתיים בתוך ימים, אבל ביקור חוזר גילה ששבועיים לא הספיקו ולפי עוצמת המחסומים זה עוד יימשך.
את הסלילה, יציקה, בנייה, נטיעה, שיפוץ, גיליתי בעוד ועוד רשויות. פתאום ראשי הערים גילו יוזמה ומרץ. הבחירות מעוררות אצלם אדרנלין, וככל שהציבור אדיש, הפרנסים נמרצים. מה לעשות, והמרץ שלהם דווקא פוגע, כי כל עבודות השיפוץ הללו נעשות בבת אחת, בתקופה קצרה. בעוד כחודש הבחירות!
שמעתי ברדיו ידיעה, שמפעל לייצור אבנים משולבות הודיע שאיננו מקבל הזמנות חדשות. המפעל עובד במלוא התפוקה בגלל הזמנות של הרשויות המקומיות.
ארבע שנים עמדו לרשותם והם עושים הכל בחודשים קצרים. הצילו אותי מן הבחירות!
נימוס שני מבוגרים, שכנים לשעבר, נפגשו אחרי עשר שנים. "אוי, כמה שאני הזדקנתי", אמרו במאור פנים האחד לשני.
