שפחה חרופה על הים לא שמעה סיפורים, שאִתרעו לצבאנו בשמונה באוקטובר 1973 - היום שבו החלה העלית הישראלית ("הכוורת") להבין, כי גמרה את הסוס, ועליה להמציא מיתוס, שיסביר את כישלונותיה האדירים ואת תבוסת הצבא.
ומקור הכישלונות בחובבנות מפקדי הצבא - ובעיקר, צבא הקבע, למרות שהוא קיבל ומקבל שכר עתק בהשוואה לכל שכיר אחר במדינה. יכולים לטעון, ששמונה באוקטובר סיים את אופוריית ששת הימים. אל"ם (מיל.) ד"ר יעקב חסדאי, החוקר הצבאי של ועדת אגרנט, אמר לא מכבר בסדנת מחקר שארגנתי, כי דוח הוועדה, שתיאר את הלחימה באותו היום, דורש לשבת "שבעה" מהדף הראשון ועד הדף האחרון.
חסדאי לא טעה. לאחר התמוטטות אוגדה 252 של אברהם מנדלר בסיני ביומיים הראשונים למלחמה, החלו להגיע אוגדות המילואים - אוגדת הפלדה 162 בפיקודו של אברהם אדן (ברן) ואוגדה 143 של
אריאל שרון - לגזרת התעלה. אך מסיבות מפלגתיות-אישיות, החליט רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, לצאת למתקפה על המצרים, גם מבלי שצבר די כוח. המצרים למדו את תפיסת המלחמה הישראלית מעיקוב רב-שנתי אחר תרגילי צה"ל בסיני. הם קראו בדיווחי העיתונות על מתקפה אדירה, שעומדת ליפול על ראשיהם. מבחינתם, צליחת התעלה, כיבוש המעוזים והחזקת הגזרה יומיים סיפקו די והותר תמונות ניצחון, שרושמן נקבע לעד במצרים ובעולם. לפני כעשר שנים אמר לי קצין נבון בפנטגון, "לא סיפקתם את הסחורה!" פירושו באמריקנית, אינכם אמינים ואי-אפשר לסמוך עליכם. כלומר, אינכם בעל-ברית ראוי. שותפי-הסוד המצריים למלחמה הבינו זאת היטב בתכנון המלחמה ובביצועה. בבוקר שאחרי הצליחה, עסק גנרל סעד-אלדין אלשאזלי, הרמטכ"ל המצרי, בעניין חשוב מאוד: לצלם מחדש את הצליחה, כיוון שהתמונות, שצולמו במהלך הקרב, היו גרועות.
תבוסה שתביא ניצחון המצרים פעלו בתוכנית מוגבלת, שלא נועדה לכבוש את סיני - כהזיות הישראלים (כולל
משה דיין, שר הביטחון, שהערכותיו במלחמה לרוב היו מפוקחות) - אלא הסתפקו במדרך-רגל על גדת התעלה. לתוכניתם קוראים, "הצריחים הגבוהים", ושמועות מספרות, שנחתה בישראל באמצעות הסוס הטרויאני ד"ר מרוואן אשרף, שהתחזה לסוכן "המוסד". אם זה נכון - תמהה ועדת אגרנט - כיצד לא השפיע המידע המצרי על תוכניות ההיערכות של צבאנו?
לפני כמה שנים ראיינתי את ארנו דה-בורגרייב - עיתונאי בכיר וחשוב בארצות-הברית, שהיה בתחילת שנות השבעים ראש משרד השבועון "ניוזוויק" בקאהיר. דה-בורגרייב, כיום בתחילת שנות התשעים לחייו, נחשב לידיד של אנוואר סאדאת ושל ד"ר הנרי א' קיסינג'ר. הוא נפגש עם סאדאת בתחילת 1973. באותו היום דיווחו העיתונים על יציאת החיילים האמריקניים מוויטנאם. דה-בורגרייב היה אחד היחידים בעיתונות האמריקנית, שדיווח על הניצחון האמריקני במתקפת טֶט - ראש-השנה 1968 - של הוויטקונג. אלא שהוא צפה, שהניצחון יסתיים בתבוסה אמריקנית. סאדאת הראה לו את הכותרות בפתח שיחתם, והזכיר את מה שכתב העיתונאי חמש שנים קודם לכן.
סאדאת פרס בפני העיתונאי האמריקני את תוכניותיו לצאת למלחמה - שגם אם תסתיים בתבוסה צבאית, תביא עם נשק הנפט להתערבות המעצמות כדי לפתור את הסכסוך במזרח התיכון. הוא ידע, שדה-בורגרייב מיודד עם קיסינג'ר עוד מזמן שהמהגר היהודי מגרמניה היה פרופסור אלמוני בהרווארד, וידע שהעיתונאי יודע לפתוח דלתות בירושלים, גם אם נחשב לאנטי-ישראלי.
גולדה שמעה את מה שהיה לדה-בורגרייב להגיד, ולא הגיבה. אחריו שמעה את הצעות סאדאת מד"ר גונאר יארינג, מתווך האו"ם, ומגורמים אמריקניים. העיתונאי טען, שלא סיפר לקיסינג'ר על שיחתו עם סאדאת עד אחרי המלחמה.
דיברנו על המזרח התיכון אז ועתה, והתלוננו על הקפה האמריקני הדלוח. מיד אחר שנפרדנו, יצא דה-בורגרייב לחגוג את יום הולדתו התשעים עם אשתו היהודייה. עלינו לחכות לאוטוביוגרפיה, שהחל לכתוב למחרת פגישתנו בלשכתו במכון מחקר יוקרתי בוואשינגטון הבירה.
עד היום יש בישראל מי שאינם מבינים את הגאונות בתוכנית סאדאת. "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח", קבע גמאל עבד-אלנאצר, מורו הרוחני וקודמו בנשיאות מצרים. כלאומן מצרי, ידע סאדאת, שלא די בהחזרת סיני לשליטת מצרים, אלא יש שאלה של כבוד: ישראל הביסה את מצרים שלוש פעמים במלחמות, ופעם אחת (במלחמת ההתשה) הצליחה מצרים לצאת כשידה על העליונה. המלחמה, אליבא דסאדאת, נועדה גם לבייש את הצבא היהודי ואת החייל הישראלי.
זה מופיע בתוכניות המלחמה המצריות, ואת זה עשינו עבורו היטב בשמונה באוקטובר - התקפה ללא שום-שכל, לא-מקצועית וחסרת כל בסיס מוסרי.
בשבעה באוקטובר עיכב הקומנדו המצרי ברומני את הגעת אוגדה 162 לגזרה. אוגדת שרון, שנעה בדרך אחרת, התחמקה ממארבי הקומנדו המצרי, והחלה להתמקם במקומה, ללא תיאום עם פיקוד הדרום. כדי למנוע את קריסת העלית הישראלית - בעיקר, לאחר שגולדה איימה להתאבד - שלח השר ישראל גלילי בשבעה באוקטובר את הרמטכ"ל אלעזר (שלא הכיר את גזרת סיני כלל, ולקה בחום גבוה עקב טיפול לקוי, שהגיש לו רופא שיניים צבאי) להרים את המוראל של ראש הממשלה הזקנה. מבלי שהיה לו כוח ביד ומבלי שהייתה לו תוכנית, הורה דדו לבצע מתקפת-נגד, ובמקביל פצחו עיתוני ישראל בקול רינה לקראת המתקפה הגדולה, שתחסל את ההישגים המצריים. מאוגדה שלמה הוצאו לקרב המכריע בצוהרי שמונה באוקטובר גדוד טנקים 198 של עמיר יפה וגדוד טנקים 19 של חיים עדיני בפיקודו של ששון שילה, סמח"ט 460. בשלב הסופי של ההתקפה נותר הגדוד של עדיני לבדו מול המצרים, ללא סיוע אווירי וללא סיוע ארטילרי, ונכתש.
בינתיים הורה פיקוד הדרום לאוגדה 143 ליטוש את עמדותיה בקצה מערך "מיסורי" המצרי, ולנוע דרומה כדי להיות מוכנה לצלוח את התעלה מערבה על גשר מצרי.
לכאורה, אין דבר שטות גדול מזה. ראשית, כל טירון יודע, שאין לעזוב משמרת עד שיגיע מחליפו. ג'קי אבן, סגן-מפקד אוגדה 143, הורה לגדוד הסיור 87 של אוגדתו לא לעזוב את עמדותיו ב"כישוף", והפרת הפקודה גרמה לחילופי-דברים קשים במלחמת הגנרלים במלחמה ואחריה. לולא התצפית מ"כישוף" - יכול להיות שלא היו יכולים לצלוח את התעלה במבצע "אבירי לב". שאר המתחמים, שפינתה אוגדה 143 ("חמוטל", "טלוויזיה", "מכשיר" וכו'), אבדו, ושילמנו מחיר יקר על אי-כיבושם.
שנית, גשר מצרי נועד לשאת טנק מצרי, ששוקל (ערוך לקרב) פחות מארבעים טונות ותו לאו. טנק ישראלי שוקל כשישים טונות, והוא רחב מהטנק המצרי. כלומר, גם בנסיעה אטית ביום יתקשה לצלוח על גשר מצרי, אם הגשר לא יתמוטט תחת משקלו.
אחר-הצהריים החלה המערכה השנייה בשטות: נשלח גדוד הטנקים 113 של אסף יגורי נשלח להסתער לבדו על המצרים. אחרי רגע התעשתו המצרים, וכתשו אותו קשות. הגדוד ספג 32 הרוגים ו-18 טנקים הושמדו. הטנק של יגורי נפגע, וצוותו נשבה.
מצעד האיוולת לכאורה, אפשר ללכת בנתיב הקל, ולהאשים את השעיר-עזאזל, שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום. משהו קל מפריע להתמסר לתענוג הזה, והוא התקפה כושלת של חטיבת "גולני" על החרמון. אך אין להסיק מסקנות חפוזות ממנה - הטיפשות תישנה ביום האחרון למלחמה.
בשנים-עשר באוקטובר הציע המטכ"ל לממשלה - לתדהמת האמריקנים - לבקש הפסקת-אש "על אתר". כלומר, כניעה במצב הנוכחי. לולא הגיעו ידיעות על העברת חטיבות השריון המצריות לגדה המזרחית של התעלה, החלטה מטופשת זו הייתה מתבצעת. עד כדי כך היה מצבנו חמור - למרות היפוך המצב לטובתנו בגולן; והוא היה חמור כיוון שחובבנים חסרי-הבנה צבאית ניהלו את המטכ"ל.
לא אלאה את הקוראים בתיאור ריבוי השטויות במלחמה. אם אפסח על כמה מהן, ירגזו עליי בוגרי היחידות, שלא נכללו במצעד האיוולת. לכן, אנוע במהירות ליום האחרון ללחימה - הקרבות ב-24 באוקטובר. עזבנו את "גולני", שליקקה את פצעיה מכישלון תוכניתה בשמונה באוקטובר לעלות אל החרמון. מ"פ הקומנדו הסורי הבין היטב את נפש הישראלים, וכיוון שטרם היה קר, נערך להגנה בין הבולדרים לאורך הכביש העולה לחרמון. כצפוי, יצאה "גולני" רכובה למבצע "קינוח" בכביש הזה, ללא סיוע ארטילרי בשלב הסופי של התנועה אל היעד. אמיר דרורי, המח"ט, חדל את הארטילריה כשש מאות מטר מתחת למוצב הכבוש. מכאן ואילך, לחמה החטיבה מול הקומנדו הסורי, והשאירה עשרות הרוגים ופצועים בקרב מיותר לחלוטין.
במקביל, בכנף אחרת של מבצע "קינוח", פעלה חטיבת מילואי הצנחנים 317 "הנשר" של חיים נדל. כוחותיה עלו לחרמון הסורי, הרחק מעל המוצב הישראלי, במסוקים, ולכדו אותו בקלות. משם החלו לרדת בתנועה מהירה לעבר המוצב הישראלי, והשמידו את הכוחות הסוריים - עד שמקנאה, עצר אותם פיקוד הצפון, כדי ש"גולני" יוכלו להיהרג על כיבוש החרמון בהמוניהם.
כיוון שלא די באיוולת זו, נחזור לחזית הדרום, שבה, כרגיל, אין צבא החובבנים הישראלי מבין מה עומד בפניו, ואיך מתמודדים אתו. עיינו בבקשה בערך הקרב על העיר סואץ. תקיפת עיר הנה מבצע מורכב ומסובך, שדורש אימון, מקצועיות, שליטה קפדנית ותזמון. למה להסתבך בכל אלה?! אפשר לתקוף, וזהו. עד היום מלקקים עשרות את פצעיהם מהקרב הנורא, שאין מדברים עליו כמעט. המצרים לימדו את כוחותינו פרק עצוב מאוד בתורת לחימה של "צבא מובס", כפי שמתארת אותם האגדה העירונית הישראלית.
זה מול ארמיה 3, שכמעט הבסנו אותה, כידוע למספרי הסיפורים. באותה רוח שטות, נשלחה חטיבת השריון 600 "נתיבי האש" לתקוף את ארמיה 2, שהיכתה את כוחותינו כמעט בכל התכתשות ביניהם. לכאורה, היו בפני חזית הדרום ארבע דרכי פעולה אפשריות עם צליחת התעלה:
- תקיפת ארמיה 2 בגדה המערבית של התעלה.
- תקיפת ארמיה 2 ב"מיסורי" בגדה המזרחית.
- תקיפת ארמיה 3 בגדה המערבית.
- תקיפת ארמיה 3 ממזרח לתעלה.
לפיקוד הדרום היו ארבע מפקדות אוגדה - של מגן (252), של אדן (162) של שרון (143) ושל מרון (440). אוגדה 146 של מוסה פלד הייתה בתנועה מהגולן לגדה המערבית של התעלה, ורק כוחות מעטים שלה כבר היו בדרום. כלומר, במצבה המדולדלת של הטנקים ושל הכוחות, אחרי יותר משבועיים לחימה, היה צריך להפעיל שיקול-דעת בבחירת המטרות. "כלכלת הכוח", קוראים לזה בעקרונות המלחמה ניתוח המצב הקרקעי מלמד, כי לזעזוע ארמיה 2 היה ערך אסטרטגי ממעלה ראשונה, שלא הובן בפיקוד העליון הישראלי עד היום. במקום זאת פיזרה חזית הדרום את כוחותיה בתקיפה של ארמיה 3 - כביכול כדי להגיע לקרבת קאהיר. רק ביומה האחרון של המערכה - יומיים אחרי הפסקת-האש הראשונה - נפנו לסגור את המצור על ארמיה 3 בע'דביה ובסואץ
ואז יש מאין - נגד כל הסיכויים - הפעילו את חטיבה 600 של טוביה רביב לתקוף את מזרח המערך המצרי ב"מיסורי". זו הייתה מראש תקיפה חסרת כל היגיון; ואפילו מפקד האוגדה שרון וסגן מפקד פיקוד הדרום אורי בן-אירי סברו כך. לרשות החטיבה היה רק גדוד טנקים 410 של יהודה גלר, והוא נכתש לחלוטין כשתקף ללא סיוע ארטילרי וללא סיוע אווירי של ממש את מערכי הארמיה המצרית. עשרות טנקים וזחל"מים הושמדו, ועשרות לוחמים נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי בהתקפה המיותרת, שנראית כמו גחמה של הרגע האחרון - ממש כמו ההתקפה על העיר סואץ.
מעבר לכל ניתוח מבצעי, מלחמת יום הכיפורים רוויה באירועים של שליחת חיילים ויחידות למבצעים מיותרים, או של הפקרתם למען שיקולים בלתי-ענייניים. כך, אִיֵן הפיקוד הבכיר של צבאנו בחוסר מקצועיותו ובחוסר מוסריותו את גבורת החיילים והמפקדים הזוטרים.
