בחזרה לעתיד

לא אחדש דבר כאשר אומר, כי האיום הגדול ביותר עלינו אינו הנשק הכימי הסורי אלא הנשק הגרעיני האירני. בהנחה שארה"ב לא תפעל נגדה בצורה צבאית, ושאירן לא תמהר לשתף פעולה בצורה מלאה וכנה במישור הדיפלומטי, ישראל שוב חייבת לבחון כיצד היא מתמודדת לבדה עם האיום הזה. וכאן אני רוצה להציע נקודה למחשבה. דומני שאת הדיון צריך להתחיל משתי אקסיומות: ישראל אינה יכולה לחסל לחלוטין את תוכנית הגרעין האירנית, ואירן תגיב בצורה קשה נגד העורף הישראלי על תקיפה ממשית נגדה. ומכאן המסקנה הנגזרת: ההחלטה האם, איך ומתי לתקוף צריכה להיות תוצאה של חישוב עלות/תועלת. נניח, לשם ההקצנה, שאנחנו מסוגלים לעכב את תוכנית הגרעין האירנית בחצי שנה ושהתגובה הצפויה של האייתולות תגרום ל-10,000 הרוגים בצידנו. כעת נניח, לשם ההקצנה הנגדית, שאנחנו מסוגלים לגרום לאירנים נזק שיקח להם עשר שנים לתקן, ושהתגובה שלהם תגרום למאה הרוגים ישראלים. ברור שבשני מקרי הקיצון הללו, השיקולים שונים לחלוטין. קרוב לוודאי שהמצב הנכון נמצא איפשהו באמצע בין שני התרחישים הללו, ואותו צריך להכניס למשוואה לצד המשמעות האסטרטגית ארוכת הטווח של אירן גרעינית: האם זהו אכן איום קיומי על ישראל, או איום חמור מאוד אבל כזה שנדע לחיות איתו? מה המשמעות מבחינת בנות בריתה של אירן? האם היא תוכל להעביר ידע גרעיני לארגוני טרור? ההחלטה כמובן קשה ביותר, וכאמור – אני רק מציע כיוון מחשבתי.

אפשר לקטר מפה ועד אריתריאה על פסק דינו של בג"ץ בנוגע לחוק המסתננים, ואפשר לחשוב בצורה מעשית כיצד לטפל במצב החדש. אני לא נכנס כאן לגוף ההחלטה; כבר אמרתי שלדעתי היא מוצדקת, אבל כאמור – לא זו הנקודה החשובה כעת. צריך לשים לב היטב מה אמר בית המשפט העליון: הוא הסכים שיש לישראל זכות למנוע כניסת מסתננים, הוא הסכים שמותר לעצור אותם ללא משפט, הוא לא הסכים לכך שהמעצר הזה יימשך שלוש שנים. הפגיעה בזכות לחרות היא לתכלית ראויה אבל במידה העולה על הנדרש – זו השורה התחתונה. הנשיא אשר גרוניס אפילו אמר במפורש, שאם המעצר היה לתקופה קצרה יותר, בית המשפט לא היה מתערב. לכן, צריך לעשות דבר מאוד פשוט: לתקן את החוק לפי הנחיית בית המשפט העליון. אפשר למשל לקבוע שהמעצר יהיה לשנה וחצי, ולאחר מכן יוכל בית משפט להאריך אותו בעוד שנה וחצי. נכון, זה יעשה יותר עבודה, אבל ימנע את הפגיעה הבלתי-מידתית בזכות לחרות. אפשר לקבוע שהמעצר יהיה באורך יחסי לאורך השהות הבלתי-חוקית בארץ. וזה בנוסף לכלים שהציע בית המשפט העליון עצמו. אז במקום לקטר – תעשו.

שימו לב ליחסי הכוחות בהחלטתו השבוע של בג"ץ להדיח את יצחק רוכברגר ושמעון גפסו מראשות עיריות רמת השרון ונצרת עילית. אשר גרוניס היה היחיד מבין שבעת חברי ההרכב שסבר שיש לדחות את העתירות. אני לא זוכר מתי לאחרונה היה נשיא בית המשפט העליון בעמדת מיעוט שכזו. יש בכך דווקא כדי לשבח את כל השופטים – הן אלו שלא היססו להותיר את גרוניס לבדו, והן את גרוניס שדבק בתפישתו ובעמדתו. מה שמעניין הוא, האם המצב הזה יכול לחזור על עצמו. ואני לא מתכוון ברמה התיאורטית, אלא ברמה המעשית; ואני לא מתכוון באופן כללי, אלא לתיק מאוד ספציפי: ערעור המדינה על זיכויו של אהוד אולמרט. ההנחה המקובלת היא, שגרוניס יטה לדחות את הערעור – הן בשל אופיו השמרני והן משום שכראש המערכת הוא יחשוב על שיקולי יוקרתה אם יתהפך פסק דין שניתן פה אחד בידי הרכב בכיר בבית המשפט המחוזי. בערעור הזה יושבים חמישה שופטים: גרוניס, סלים ג'ובראן, יורם דנציגר, עוזי פוגלמן וניל הנדל. נכון שבנושא רוכברגר וגפסו ישבו ליד התותחים הכבדים ביותר של העליון מבחינת מעמדם ועצמאותם – מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, אסתר חיות – אך כל שופטי העליון אינם ילדים קטנים ומפוחדים. לכן, האפשרות שהערעור כן יתקבל גם אם גרוניס יישאר במיעוט, נראית מהשבוע קצת יותר (או עוד יותר) ריאלית.

כל המומחים מזהירים שמשבר ענק בתחום המשכנתאות ניצב מעבר לפינה. כלכלן, כהגדרתו המבריקה של רונלד רייגן, הוא מי שאומר "זה עובד בפועל, בואו נבדוק אם זה עובד גם בתיאוריה", אבל מצד שני – כדבריהם של הגששים – "אם כולם אומרים, כנראה שזה נכון". לכן, כדאי לחשוב מה עושים לא רק כדי למנוע את המשבר שצילו נראה כעת, אלא גם את ניצניו של המשבר שיבוא אחריו. הבעיה מספר אחת היא העדר דירות להשכרה. לא בדקתי את זה אמפירית, אבל לפי מה ששמעתי לא פעם – שיעור הדירות בבעלות הדיירים בישראל הוא מהגבוהים בעולם. זה אולי נובע מתפישות היסטוריות ופסיכולוגיות, אבל אין ספק שזה ניזון על כך שאין חלופות ממשיות אחרות. וכאן יכולות הרשויות למלא תפקיד מכריע, ואני מתכוון לרשויות המקומיות. תוכניות בנייה מאושרות ברמה המקומית או המחוזית, וכמעט שלא ברמה הלאומית. כמה דירות ייבנו, מה יהיה גובה הבית, מה יהיה שטח כל דירה – את זה מכתיבות הוועדות המקומיות והמחוזיות. נכון להיום, באיזורי הביקוש מאשרות הוועדות הללו בניית יוקרה לגובה, כי זה מכניס הרבה יותר ארנונה ומושך אוכלוסיה חזקה. השינוי צריך לחול כאן: לעודד בנייה להשכרה, גם מבחינת שטח הדירות, גם מבחינת רמת הגימור, גם מבחינת המיקום. ואם השלטון המקומי לא רוצה או לא מסוגל לעשות זאת – הממשלה צריכה להתערב ולכפות עליו.

הכשלונות של נבחרות הכדורגל והכדורסל מחייבים אסטרטגיה שונה בכל נושא הספורט בארץ, וזה אומר: חלוקה שונה לחלוטין של המשאבים. הענפים הללו הם הכי פופולריים, יש בהם הכי הרבה כסף פרטי, אך ברמה הלאומית הם מייצרים בעיקר בזיונות. אז למה שהמדינה תמשיך לתמוך בהם? מוטב לתת את הכסף לענפים ולספורטאים שמגיעים להישגים למרות שהם בקושי גומרים את החודש (ע"ע ירדן ג'רבי כדוגמה הטרייה ביותר). חוץ מזה, כדאי שלימור לבנת תזכור שהיא שרת התרבות והספורט – ובסדר הזה. הרבה יותר חשוב ברמה הלאומית שיהיו עוד תיאטראות ומוזיאונים ותזמורות. וחוץ חוץ מזה, ההשקעה הלאומית הגדולה באמת צריכה להיות במה שמבטיח את עתידנו: החינוך בכלל והחינוך המדעי והטכנולוגי בפרט. זה נחמד להגיע למונדיאל; זה חיוני לזכות בפרס נובל. שלא לדבר על כך, שבפרסי נובל אנחנו הרבה יותר מצליחים מאשר בכדורגל.

התרגשתי לראות ביום הכיפורים בבית הכנסת "היכל מאיר", בליבה של תל אביב, הרבה מאוד צעירים חילוניים – בני עשרה, בחורים אחרי צבא, אפילו כמה ילדים. בשנים קודמות מספרם בבית הכנסת היה קטן בהרבה, ונדמה היה שהם מבלים על האופניים או מול הווידאו. לצד העובדה שקרוב ל-75% מהיהודים בארץ אמרו שיצומו השנה, זה אומר, שקיימת כמיהה אמיתית לקשר כלשהו עם המסורת היהודית השורשית. את הרגשות הללו צריך הציבור הדתי, ובעיקר הדתי-לאומי, למנף לכל ימות השנה: בתבונה, ברגישות, בהבנה, בקירוב. לא מעט כבר נעשה בתחום הזה, עוד הרבה יכול להיעשות.