שמחת חג הסוכות היא שמחה יתירה. האדם שליבו פועם עם קצב הולם ליבו של הטבע, חרש, זרע, קצר, אסף, והנה עתה הוא קנה לעצמו את הזכות להמתין בארץ ישראל לממטרי השמים שיכינו את שנת הקיום שתבוא והוא עולה לירושלים ומקיים "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" ( ויקרא כ"ג,מ'). כל המועדים מצווה לשמוח בהם, אולם שמחת
שִׁבְעַת יָמִים מיוחדת רק לחג הסכות. לאחר השלמת המלאכה הנמשכת המצריכה השתדלות יום יומית, התמסרות בכל שעה משעות היממה, חריצות הדוחקת לפניה את הזמן כדי להוסיף ברכה עוד ועוד,
אפשר לו לעמל לחגוג לא רק את חג האסיף אלא גם את הפנאי. עלים מזהיבים. נושרים. עצים עומדים בשלכת וטיפות מטר נוזלים לאורך בדיהם הערומים, נוטפים למרגלותיהם. יש להם פנאי לעצים בשלכת. זה לא ש"יש להם זמן" בלשון הביטוי העממי הרווח. הם עסוקים. עסוקים בפנאי.
ו"האדם עץ השדה" עסוק גם הוא בפנאי, וביום הראשון משבעת ימי החג הוא לוקח
"פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל..." (שם) וחג סביב למזבח, מחובר לאילנות עושי פרי, ולעצי הנוי, ולנחלים בבקעות ולהרים מהם ירדו, נכון לשוב לביתו ולהשקיע את נכס הפנאי בקרן העשרת רוחו לקראת הימים בהם יקראו לו המחרשה והזמורה והחרמש, לשוב לעמלו.
אך כבכל חג, אין שימחת הזיקה למהותה הטבעית של הארץ הסובבת על צירה וכונסת אליה את עונות השנה על-פי קרבתה או ריחוקה מן החמה שבמוקד קיומה, מפרנסת את הצמא של האדם לזהות. זו נתהוותה בצמתים של הזמן.
הגדול בצומתי הזהות הזאת היא צומת יציאת מצרים. עד אליה הלכו מאמיני ברית בין הבתרים, בני אברהם יצחק ויעקב, כמשפחת נוודים שמנתה שבעים נפש, ופרתה ורבתה בשבייה ויצאה על שש מאות ריבוא מאמיניה אל הר אלוהיה והייתה שם לעם. בין הלחש לבין הרעם, בין ה "לך לך" באוזני אברהם ועד לברקים שהאירו את "אנוכי ה' אלוקיך" שהתפוצץ בשבעים לשון בקול אדיר באוזני העולם כולו, נולדה הזהות היהודית. היא נבנית כל יום מחדש כל אימת שתפילה, או קידוש, או מקרא הכתובים, אומרים
"זכר ליציאת מצרים". כל הרגלים, פסח - חג האביב, שבועות - חג הקציר, סוכות - חג האסיף, הם
חגי השיבה הוירטואלית אל צומת היציאה ממצרים. על חג האסיף אומר הכתוב, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא פרק כ"ג ,מ"ב-מ"ג). המצווה המרכזית החלה על כל האזרח ועל כל הגר הנספח לישראל, בניית סוכה וישיבה בתוכה, היא אפוא לא לזכר סוכה בכרם, או במקשה, או בשדה קמה, סמל-זיכרון
לאסיף המפרנס את חייו של האדם, אלא סוכת זהות היסטורית, יציאת מצרים, המפרנסת את נפש היהודי, סוכה שכולה במהותה סמל זיכרון למסע החירות.
אולם למרבה הפלא אין במקרא זכר לישיבת בני ישראל במסעם בסוכות מעין אלה. הפרשן רבי אברהם איבן עזרא מצטט השערה רווחת
"כי בסכות שהיו עושים אחר שעברו ים סוף, ואף כי במדבר סיני שעמדו שם קרוב משנה" (פירוש על התורה שם). כוחה של השערה זאת הוא בצמידותה למה שנראה כפשוטו של המקרא כאן,
"כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי", מפורש, גם אם אין עדות מקראית מוקדמת לישיבת המוני בית ישראל בסוכות. על-פי זה סוכת המצווה הנבנית לדורות עד הנה, היא סמל לארעי, לנדודים, לקיום בתנאי סיכון מתמידים, לקריאת תיגר על איתני הטבע, לניצחון הרוח וניצחון הדבקות באבטחה האלוקית, התקווה, על הבוטות חסרת הרחמים של האין-מולדת. אחרי האסיף, ימים בהם ראוי לו לאדם להתרווח ולהשתבח בהנאה בהישגיו, להניח לקורת הרוח המלווה תמיד את ההצלחה להעניק לו אושר שבסיפוק וריחוק מכל דאגה, מושיבה אותו מסורת ישראל את האדם בסוכות רעועות המתקשות לעמוד אפילו בפני רוח מצויה,
כדי לזכור כי הוא נצר לאבות האומה שחצתה את המדבר ולא נסוגה ממלתעותיו ארבעים שנה עד בואו לארץ נושבת. ואולי הולכת לה הפרשנות הזאת ההופכת את הסוכה למצגת עבר אל מעבר לצומת ההיסטורי ופוסעת אל צמת הימים שעתידים לבוא כאומרת
שכל דירת קבע של היום יכולה חלילה להיות דירת ארעי מחר, וצריכים להיזהר זהירות יתירה פן ישכיח האסיף המבורך של אתמול מן הלב את מצוות הכניסה תחת עול החריש הבא, פן יגווע ההישג שמסתפקים בו על מפתן הימים התובעים השתדלות אין קץ והשקעה שאינה תמה.
רש"י אינו שותף לפרשנותו של אבן עזרא. מאחר ש
"כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי" אינו מתנהר מן הנרטיב המקראי בו אין אף לא רמז על ישיבה בסכות של ממש, הוא הולך אצל מה שכן אמור בנרטיב המקראי המוכר ומפרש ,
"כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי - ענני כבוד". רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, המעריץ גם פרשנותו של אבן עזרא גם פרשנותו של רש"י, דוחה זאת הפעם בפסקנות תקיפה את הפירוש של 'סוכות ממש' על-פי אבן עזרא, ואומר על פירושו של רש"י, כי סוכות בהם הושיב ה' את ישראל היו ענני כבוד,
"והוא הנכון בעיני על דרך הפשט, כי ציוה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה עימהם להפליא, ששיכן אותם בענני כבודו כסוכה.... ומפני שכבר פירש שענן ה' עליהם יומם ועמוד האש בלילה, אמר סתם כי בסוכות הושבתי, שעשיתי להם ענני כבודי - סכות להגן עליהם." (רמב"ן,שם) מה שנראה בעינינו בראייה ראשונה כדרשה, כאגדה, חשוב בעיני הרמב"ן כפשט מובהק. סוכת הכלונסאות והדופנות והסכך הרעועים, אינה איקונין סמלי של סוכת הנוודים במדבר.
היא זכר לענני כבוד ששום אדם אינו יכול - ואילו יכול היה לא היה רשאי - לבנות דבר הדומה להם כי אין מציאות נגישה בעולם הדומה לענני כבוד. בני ישראל היו זקוקים ליותר מצל מגן מפני חמה קופחת . מדבר רוחש עוינים, ומתנכלים, וכנופיות ושבטים, ועממים לוחמניים. חניתותיהם מושחזות מכל חנית שיכולה הייתה להיות בידי עם העבדים פדויי מצרים. ידיו של משה עשו מלחמה בעמלק, לא חיציו ולא קשתו. כבודו של ה' שנתגלה בענן - רוחו, שבועתו לקיים את זרעו של מאמינו הראשון- היו חופת המגן על חוצי המדבר.
ענני הכבוד סוככו. באה עתה הסוכה של ממש המסוככת, והופכת למצווה המזכירה את ההגנה הפלאית והניסית.
הסוכה היא מטאפורה.
הרמב"ן סומך דבריו על הפסוק
"וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה" (ישעיהו ד', ה'). יום יבוא, אומר הנביא, וירושלים שבנינה עורער עד היסוד, עד מפלת 'איכה' וחורבן, בעוון הנהגתה החלולה והמחללת, תיוושע כשתשוב אל עיקרי עשיית הטוב והישר. אויביה לא יתרשמו. הם יוסיפו לקרא עליה מלחמה, אולם אז, ענני כבוד ונוגה להבה לילה , השכינה , יסוככו עליה כחופה, כמה שבריאליה הפיזית דומה יותר מכל לסוכה. הסוכה הנבנית על-פי דקדוקי הלכות כסכה של ממש, אינה אלא רעיון, אידיאה, לחופת ההגנה הניסית שפרש ה' על עמו במסעו המפרך גוף ונפש במדבר. רש"י חוזר אצל כל תיבה ותיבה בפסוק של ישעיה ואומר,
"ושבע חופות יש כאן ענן ועשן נוגה אש להבה חופה שכינה" (שם). עיר שתהיה שוב עיר מלאתי משפט, והצדק שוב ילין בה, תקנה שוב כבודה, ו
"עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה". גם סוכת ענני הכבוד הולכת אל הצמתים של מחר. היא הד לפסוק
"....לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד',ו').לא בחיל בעבר, לא בכח בלבד בהווה,כי אם ברוחי תמיד. זאת בשורת הסוכה על-פי רש"י-רמב"ן. זאת צוואתה.
שלושה מארבעת המינים מצוינים ומתוארים בפסוק,
כַּפֹּת תְּמָרִים(לולב), וַעֲנַף עֵץ עָבֹת (הדס), וְעַרְבֵי נָחַל( ערבה), אבל פְּרִי עֵץ הָדָר, אין יודע מן הכתוב איזה פרי הוא .לשונאים מסבירים כי הוא האתרוג מפני ש'הדר' הוא 'חמדה', ו'זיו', ו'יופי', ובארמית מיתרגם
"לא תחמוד" (דברים ה',י"ח) -"לא תרוג" ממנו נתהוותה תיבת אתרוג, "ולשון חמדה והדר שוים בטעם" (רמב"ן,שם). קובץ דרשני מצוטט בתלמוד וגם הוא מתחקה אחר מקורה של המורשת כי פרי עץ הדר הוא אתרוג.
"תנו רבנן, פרי עץ הדר, עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג, רבי אומר, אל תקרא הדר אלא הדיר, מה דיר זה עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימין אף אתרוג כן, (כיוון שהוא נמצא על עצו כשפרי חדש מתחיל צמיחתו ועל כן...) רבי אבהו אומר, אל תקרא הדר אלא הדר, דבר שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר, אל תקרא הדר אלא אידור, שכן בלשון יוני קורין למים אידור, ואיזה הוא? שגדל על כל מים - הוי אומר זה אתרוג" (סוכה ל"ה,א').
מכל הדרשות והחקירות האלה ראוי להתבונן ברוח הדברים האמורים למעלה בפסוק ,
"הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה" (תהלים קמ"ה , ה'). על-פי פסוק זה מותר אולי לומר כי פרי עץ הדר הוא פרי עץ כְּבוֹד הוֹדֶךָ. הוא נלקח בסוכות כי
סכות בהן ישבו בני ישראל במדבר ובהן עתידים הם לשבת בכל ימי גאולתם הם סוכות של ענני כבוד, ענני הדר. הכתוב לא פירש. הוא הניח סודו לפני בני האדם, ואף על-פי שהתייצבה לה המסורת במלוא סמכותה ופסקה כי פרי עץ הדר הוא האתרוג, היא השאירה מרחפת מעל את החיבור האינטימי בין סכת חג ששמחים בה בעץ הדר מפני שהיא נבנתה לזכור את
הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ, ושבעת ימי החג מושרים בסודו של הפסוק הזה כל הימים.
